בערך כל יום בשנה (כולל לילות ושבתות) אני מקבל הודעות בצ'אט בפייסבוק (בעברית או באנגלית, תלוי מאיפה זה מגיע) – "תעשה לייק לדף שלי".

ואני שואל אתכם, מוסיקאים יקרים – למה?

למה שאתן לייק? למה להוסיף עומס על הניוזפיד שלי ועל תאי המוח האפורים הבודדים שנותרו לי? מה הערך שהאומן הזה מתכוון להוסיף לחיי?

כי ב-99% מהמקרים שאתם מבקשים ממני לייק לדף שלכם, אתם לא רוצים שאעשה לייק כדי לתת לי משהו, להעשיר את חיי או להפוך אותם לשמחים יותר או יותר מלאי עניין.

מה שאתם באמת רוצים, זה לקבל הזדמנות "לדחוף" לי עוד בקשות בסגנון עדות ה"תן לי" – אבל רק בצורה יותר מאורגנת – דרך הדף שלכם:

"בוא להופעה שלי", "קנה את האלבום שלי", "תן לי כסף למימון ההמונים שלי", "תצביעו בשבילי בגלגל"צ"

כל הזמן אתם רק מבקשים ודורשים

אז תגידו לי בכנות – למה שאכניס את ראשי (החצי) בריא למיטה החולה הזו? למה שאני אסכים ל"תן לי" הראשון הזה שלכם, כשאני יודע שאחריו יגיע רק עוד "תן לי" ועוד "תן לי" עד אינסוף?

וזה לא נעצר כמובן רק בפייסבוק

קראתם פעם את הניוזלטרים שלכם?

גם שם, כמעט כל מה שאתם עושים זה לבקש/לדרוש מהקוראים שלכם דברים: "בואו להופעה" , "קנו את האלבום", "יוצא לי סינגל – שתפו בפייסבוק", "תצביעו לשיר שלי בגלגלצ", "תעזרו לי בקמפיין מימון ההמונים" וכו' וכו' וכו'.

כן, כמובן שאתם נותנים – סיפורים, קטעי וידאו מהופעות, צילומים מאחורי הקלעים וכו'.

אבל באופן מוזר ומפתיע (אני ציני עכשיו, כן?) אתם נזכרים לשלוח את הניוזלטרים האלה בדיוק כשמגיע הזמן בו אתם צריכים משהו מהקהל שלכם. אפילו לא שבוע אחד לפני כן.

ואז מתקבל אצלי במיילבוקס ניוזלטר כזה (ציטוט מניוזלטר אמיתי):

Dear Friends and music lovers,
I apologize, I know It's been a while since I sent you an update but I've been busy with lots of good music and there's more coming up…

כשהתרגום (האמיתי) הוא:

חברים יקרים ואוהבי מוסיקה – אני לא באמת מצטער שהתעלמתי מכם ושלא ספרתי אתכם בחודשים האחרונים. תבינו, ממש לא הייתי צריך אתכם כל זמן שהייתי עסוק בלהופיע בפסטיבלים ששילמו לי.

אבל עכשיו יש הופעות פתוחות, שבהם אני חייב שתגיעו ותקנו כרטיסים, אז אני נאלץ לכתוב לכם את הניוזלטר הזה.

מעצבן לא?

אז ככה בדיוק אתם נשמעים, כשכל הדיאלוג ביניכם לבין האוהדים והאוהדים-הפוטנציאלים שלכם מסתכם ב"תנו לי".

עם יד על הלב, איך אתם הייתם מרגישים אם הייתם במערכת יחסים בהם הצד השני כל הזמן היה מבקש/דורש שתתנו להם משהו בלי לתת משהו בתמורה?

ובכלל, ככה אתם מתנהלים גם במערכות היחסים האחרות שלכם? עם החברים שלכם, החברים לעבודה,  בני הזוג והמשפחה? גם שם אתם מבקשים "תנו לי" כל הזמן, בלי לתת כלום בחזרה? בלי שום הדדיות?

שווה קריאה: תפסיקו להיות עקרבים: איך לא תשרפו את סיכוייכם להצליח

שנו גישה

אז תעשו לעצמכם טובה ותשנו גישה.

אם אתם רוצים שיהיו לכם אוהדים אמיתיים, חמים ומפרגנים, כאלה שיהיו לצידכם כשתזדקקו להם, אתם חייבים לפתח איתם מערכת יחסים אמיתית, המבוססת על הדדיות.

ואני מדבר על אוהדים אמיתיים. לא רק על המשפחה ועל החברים שלכם.

ואגב, אתם יודעים למה המשפחה והחברים כ"כ מפרגנים לכם? כי הם, לעומת חברי הפייסבוק שלכם והקהל שלכם, מכירים את הצדדים שלכם בהם אתם גם נותנים לא רק לוקחים, ולכן הם שמחים לתת בחזרה.

מגיע גם ליתר האוהדים שלכם הדדיות כמו זו, לא?

אתם צריכים לתת, ואז הם ישמחו גם לתת בחזרה.

 

מה אתם יכולים לתת?

את עצמכם. בדיוק כמו כל מערכת יחסים אחרת. תנו לאוהדים שלכם להרגיש שבצד השני יש בנאדם, לא רק מכונת "תנו לי".

לקריאה נוספת: מה משחקי הכס יכולה ללמד אתכם על קידום קריירת המוסיקה שלכם

 

על מה תדברו עם הקהל שלכם?

על דברים שיעניינו גם אותם וגם אתכם. כמו כל שיחה.

שתפו אותם במחשבות שלכם, בתחומי העניין שיש לכם, באמונות שלכם, בתחביבים שלכם, ספרו על המשפחה שלכם, וכו'. פתחו להם פתח להכיר אתכם מעט יותר.

במיוחד מעניין את הקהל שלכם לשמוע על חייכם כמוסיקאים.

כל מה שעבורכם היא שגרה משעממת, עבור הקהל הוא קסם. קסם יצירת המוסיקה. אז שתפו אותם.

שתפו אותם בחוויות, בתמונות ובוידאו מהבאקסטייג, חדרי חזרות, יצירת סקיצות, אולפני הקלטות, הופעות במקומות הזויים, שעות נסיעה במכוניות מקרטעות ועמוסות עד צואר להופעות ושאר חיי מוסיקאים.

 

מתי לתת לאוהדים שלכם?

כל הזמן. בצורה סדירה.

בוודאי אל תיזכרו בקהל שלכם רק כשאתם צריכים משהו מהם. הם בטח כבר לא יהיו שם, ובטח לא יסכימו לתת בהתלהבות שאתם מצפים מהם לתת.

בניגוד למה שאתם אולי חושבים הקהל שלכם לא טיפש, הוא מזהה בולשיט מקילומטרים, והוא מבין בדיוק שהתחלתם להתעניין בו והתחלתם לשתף "פתאום", בדיוק כשאתם צריכים ממנו משהו.

 

"אבל אין לי חומרים"

שטויות. אתם וחייכם כאמנים – הם החומרים. את הקהל שלכם מעניינים פחות הטראקים המופקים, ממוקססים וממוסטרים של האלבום שלכם. מעניין אותם להכיר את ה"מאחורי הקלעים" של האמן ויצירת האמנות.

 

לסיכום

• הקהל שלכם הוא הוא הדבר הכי חשוב לקריירה שלכם כמוסיקאים. חוץ מהמוסיקה כמובן.
   
• אל תתייחסו אל הקהל שלכם כאל ארנק מהלך. זה לא היה כיף לכם שהתייחסו אליכם ככה בתאילנד או בהודו, אז אל תעבירו את זה הלאה.
   
• הקהל שלכם אינו טיפש. הוא יודע לזהות בולשיט מקילומטרים, והרצון שלכם "להתקרב" אליו בדיוק כשאתם צריכים ממנו משהו – זה בולשיט.
   
• התייחסו אל הקהל כל ימות השנה, לא רק כשאתם צריכים ממנו משהו.  
   
• תנו לקהל שלכם תכנים – לפני שאתם מבקשים ממנו משהו.
   
• שתפו את הקהל שלכם. ספרו לו על החיים שלכם כאומנים וכעצמאים. שתפו אותו בחומרים שיש לכם, גם אם החומרים אינם באיכות של תמונות יח"צ וטראקים מלוטשים.
   
• אתם הם אלה שמעניינים את הקהל שלכם. אז תנו!
   

ורק אחרי שתתנו – תוכלו לבקש. והקהל שלכם ייתן, ובשמחה.

בהצלחה!