אייק קוויבק Ike Quebec

אייק קוויבק

אייק קוויבק. ויקיפדיה

אייק קוויבק 1918-1963

מייסדי חברת התקליטים האגדית בלו נוט – אלפרד ליון ופרנסיס וולף – ידעו בדיוק איזה ג'אז הם אוהבים ורוצים להקליט ללייבל שלהם. אך מפעם לפעם הם איפשרו למעטים נבחרים לקחת את הלייבל לכיוונים חדשים.

אחד מיחידי סגולה אלה היה אייק קוויבק.

אייק קוויבק היה נגן סקסופון אמריקאי בן דור הביג בנדס של שנות ה-40. נגינתו משוייכת לאסכולה של קולמן הוקינס: צליל גדול, אגרסיבי בטמפו גבוהים ורך ורומנטי בבלדות. אה, ולא לשכוח את האהבה שלו לבלוז. בשנות ה-40 קוויבק הקליט והופיע בהרכבי סווינג של רוי אלדרידג', בני קרטר הוט ליפס פייג' ואחרים.

בשנת 1944 קוויבק זכה להצלחה קצרת-מועד, כשקטע שהקליט Blue Harlem הפך ללהיט בג'וקבוקס בברים.
בזמן הזה, באמצע שנות ה-40, קוויבק גם הקליט מספר קטעים בלייבל צעיר מאוד "בלו נוט".

המפגש עם אלפרד ליון ופרנסיס וולף הניב קשרי חברות בין השלושה, שנמשכו עד מותו של קוויבק.

למרות שקוויבק עצמו ניגן בסגנון "הישן" של נגני הטנור מתקופת הסווינג, הוא היה מעורה מאוד בהתרחשויות החדשות בעולם הג'אז – הביבופ.
וזה בדיוק מה שוולף וליון היו זקוקים לו.

השניים ייסדו את בלו נוט בשנת 1939, והקליטו הרכבי סווינג, בוגי ווגי וכד'.
באמצע שנות ה-40, הג'אז השתנה במהירות לג'אז המודרני – הביבופ – והשניים הרגישו שנשארו מאחור עם המוזיקה "הישנה" שלהם.
וולף וליון רצו להקליט כמה מוזיקאי ביבופ, כאלה שלא הקליטו בלייבלים אחרים. אבל הם לא ממש הכירו את סצינת הג'אז המודרנית, ולא ידעו מי טוב ומי פחות.
אייק קוויבק, כן הבין בנושא, וכך הוא הפך ליועץ הלא רשמי שלהם לענייני ג'אז מודרני.

קוויבק היה זה שהכיר להם שני פסנתרנים צעירים– באד פאוול ותלוניוס מונק, והביא להחתמתם לבלו נוט.
תוך זמן קצר, בלו נוט הפך ללייבל מוביל בג'אז המודרני. נוסף לבאד פאוול ומונק, וולף וליון הקליטו את תאד דיימרון ופאטס נבארו, ואת ההקלטות הראשונות של זמר הביבופ הראשון באבס גונזלס. כולם תוצרי ההמלצות של אייק קוויבק.

שנות ה-50 לא האירו פנים לקוויבק. התמכרותו לסמים, גרמה לו להתנתק כמעט לחלוטין מסצינת הג'אז, למרות שמפעם לפעם הוא ניגן בתזמורת של קאב קאלאווי.

בשנת 1959, אחרי שהתנקה מהסמים, קוויבק פנה לחבריו הותיקים בבלו נוט בחיפוש עבודה. אלה שכרו את שרותיו להיות (שוב) צייד הכשרונות של הלייבל. הפעם – בשכר.

באותה העת וולף וליון כבר הרגישו בטוחים בקבלת ההחלטות שלהם בתחום הג'אז. הם היו מעורים מאוד בסצינת הג'אז הניו יורקית, וידעו בדיוק מה הסאונד שהם מחפשים ללייבל שלהם.
אבל הם סמכו על קוויבק ואיפשרו לו להביא מוזיקאים, שנמצאים מחוץ לאיזור הנוחות הרגיל שלהם.

נזכיר רק שניים מבין המוזיקאים שקוויבק שידך לבלו נוט:
1) הבריטוניסט ליאו פרקר. קוויבק לא רק הביא את פרקר לבלו נוט, אלא הפיק את שני אלבומיו המצוינים ללייבל.
2) וכמובן נגן הטנור האגדי, דקסטר גורדון, שאותו קוויבק "גאל" מתהום הנשייה והשיכחה, שהיתה מנת חלקו של גורדון בשנות ה-50, והביא אותו לבלו נוט. ובכך ניתן האות לאחד מסיפורי הקמבאק האפיים בהיסטוריה של הג'אז.

אבל קוויבק היה קודם כל נגן סקסופון, והוא רצה לנגן.
וולף וליון מאוד אהבו את הנגינה של קוויבק, אבל הם חששו להקליט אותו.
הם חששו שהנגינה שלו, ששייכת לעידן הסווינג של שנות ה-30 וה-40, תהיה אנכרוניסטית בעידן הג'אז המודרני של סוף שנות ה-50, והאלבומים לא יימכרו.
ולכן הם החליט לשלוח בלון ניסוי, כהגדרתם:
במקום להקליט לקוויבק אלבום שלם, הם הקליטו את קוויבק לתקליטוני 45, שיועדו לג'וקבוקס של הבארים באזורים השחורים בארה"ב, וציפו לתגובות.

התגובות היו כנראה חיוביות, כי החל משנת 1960, קוויבק החל להקליט כסיידמן באלבומי בלו נוט, ושנה אח"כ, בשנת 1961, החל להקליט אלבומים בהובלתו.

בשנים 1961 ו-1962 קוויבק הקליט לבלו נוט חומרים המספיקים ל-6 אלבומים בהובלתו. כולם טובים מאוד עד מצוינים. בשנים האלה ראו אור שני אלבומים בהובלתו של קוויבק, והאחרים יועדו לצאת בהמשך.

נראה היה שאייק קוויבק שיכפל את הקמבאק שאירגן לדקסטר גורדון, והפעם – לעצמו.

אבל לעומת הקמבאק של דקסטר גורדון, הקמבאק של קוויבק היה קצר מועד.
אייק קוויבק מת ממחלת הסרטן בינואר 1963, כשנה וחצי בלבד אחרי שהחל להקליט אלבומים בהובלתו.

בן 44 היה במותו.