לפני מספר חודשים פרסמתי את הפוסט: מיתוג אישי למוסיקאים: מה זה ולמה זה חשוב לקריירה שלכם
בפוסט סיפרתי לכם מהו אותו מיתוג אישי שאתם חייבים שיהיה לכם, כיצד מתקשרים אותו לקהל הפוטנציאלי שלכם, ולמה בלעדיו אנשים לא יקנו מכם את המוצרים שלכם – המוסיקה שלכם וההופעות שלכם.
אם עדיין לא קראתם את הפוסט או אתם לא זוכרים כל מה שכתוב בו, אני ממליץ מאוד שתקראו אותו עכשיו, לפני שאתם ממשיכים לקרוא את הפוסט הזה. זה פוסט חשוב. אני ממתין…
חזרתם? יופי! אז אחד המסרים המרכזיים בפוסט ההוא היה שאתם חייבים להזריק את האישיות שלכם בתקשורת עם האוהדים והאוהדים הפוטנציאליים שלכם – בפוסטים ברשתות חברתיות, במיילים לרשימות דיוור וכו'.
חלק גדול מהפוסטים ומהמיילים שאתם כותבים הם פוסטים אינפורמטיביים. חסרי אישיות לחלוטין*. מה הפלא שאנשים לא קוראים את הפוסטים שלכם ומתעלמים מהמיילים שלכם? אתם הייתם קוראים פוסטים שנראים כמו רשימת מכולת?
* ולא, להוסיף לפוסט משהו כמו "אני מתרגש לספר לכם ש…" לא הופך את הפוסט למרגש. אפילו לא "טירוףףףףףף!!!1"
לעומתם המוסיקאים עם הפוסטים חסרי האישיות, יש אחרים שדווקא מבינים שהם צריכים לכתוב פוסטים יצירתיים. אממה, הם מחקים סגנון אישי של מוסיקאי כזה או אחר, שכותב פוסטים באמת בצורה טובה ומקבל המון אינטרקציה בתגובה. כנראה מתוך מחשבה ש"אם הוא עושה ומצליח, אז צריך לחקות את סגנון הכתיבה שלו."
זה כמובן ניסיון חסר תועלת. ראשית, המטרה היא לא שתלבשו מסיכה של מישהו אחר. המטרה היא שאתם תזריקו אישיות שלכם לפוסטים שלכם. אנשים קולטים מסכות ושאר הפייק מאוד מהר. שנית, יש כבר מוסיקאי כזה, למה שמישהו יבחר בחיקוי?
מוסיקאים יקרים – תזריקו אישיות לפוסטים שלכם – ורק את האישיות שלכם
אם לא תזריקו אישיות, האנשים לא ירגישו שהם מכירים אתכם, שאתם אנשים אמיתיים ומעניינים. כאלה שנעים להיות בחברתכם.
ואם הם לא ירגישו את זה – הם פשוט לא יקנו
הם לא יגיעו להופעות שלכם, לא יבחרו להאזין למוסיקה שלכם, ובוודאי – לא לקנות אותה.
על הפוסט ההוא, על חשיבות המיתוג האישי לקריירה של מוסיקאים, זה קיבלתי לא מעט תגובות. בהן היו לא מעט התנגדויות על החלק שמדבר על הזרקת האישיות לפוסטים. מסתבר שזה נושא שכואב ללא מעט מוסיקאים. אז הנה:
ההתנגדויות הבולטות שעוצרות אתכם מלהזריק את האישיות שלכם לפוסטים ולמיילים:
התנגדות #1: אם אזריק אישיות לפוסטים אראה לא מקצועי
יש מוסיקאים שמפחדים, שאם הם יכתבו פוסטים פחות פורמליים, כאלה שמבטאים יותר את האישיות שלהם, אנשים לא יקחו אותם ברצינות.
לכן הדף שלהם בפייסבוק נראה כמו דף של רואה חשבון אפור, עם הודעות לקוניות על הופעות, ואולי מידי פעם איזו תמונה-שתיים מאולפן הקלטות, והמייל שהם שולחים מידי פעם יכול היה בקלות להיות מייל מבנק הפועלים.
למה זה קורה לכל כך הרבה מוסיקאים?
כי איפשהו מישהו שיקר לכם וסיפר לכם שלהיות מקצועי = להיות פורמלי ויבשושי. ואתם האמנתם לו.
תחשבו בעצמכם – מתי בפעם האחרונה רציתם להיות חברים של מישהו שמתנהג בפורמליות קורקטית כזו? מתי רציתם לקנות משהו ממישהו שמתנהג כמו בובה מכנית?
אף פעם.
אז תמחקו את השקר הזה מהארד-דרייב שלכם, ומקומו תשמרו את המשפט הבא:
המקצועי החדש זה דווקא לא להיות פורמלי
בתמונה: יועץ עסקי ושיווקי לאומנים מקצועי ביותר לבוש בצורה ממש לא פורמלית
התנגדות #2: אם אזריק אישיות לפוסטים שלי אאבד חלק מהקהל
יש מוסיקאים שמפחדים להתייחס לשום דבר בעולמם שהוא לא מוסיקה, כי הם מפחדים שככה הם יאבדו חלק מהקהל.
- אם הם יספרו על הסטייק אנטריקוט הכי טעים שאכלו – הטבעונים ינטשו;
- אם הם ידברו על הבילוי שלהם בשבת – הדתיים ינטשו;
- אם הם יספרו על הילדים שלהם – הצעירים ינטשו;
- אם הם יספרו שהם מתנחלים – השמאלנים ינטשו;
- אם הם ידברו על החשש שלהם אם להכניס מוסיקאית ללהקה הכל-גברית שלכם – הנשים ינטשו.
חברים יקרים – תוותרו. זה לא יילך. בכל מקרה
לא תצליחו שכולם יאהבו אתכם
וגם תפסיקו לפחד כל הזמן.
אין אומן אחד, ובכלל מותג אחד בעולם הזה, שכולם אוהבים (מי שימצא לי מותג אחד כזה – בירה עלי).
הפחד הזה, שאנשים לא יאהבו אתכם ויעזבו אתכם גורם לכם נזק גדול.
בגללו אתם מוחקים את כל שרידי האישיות שיש לכם. ומה תגלו? נכון – שאין לכם קהל. ולמה? לא בגלל שהם עזבו אתכם בגלל שאתם אוהבי בשר או לא ממחזרים או אוהדי ביבי. הם יעזבו אתכם בגלל שמבחינתם אין לכם אישיות.
וחוצמזה – רוב האנשים שלא יתחברו לזה שאתם אוכליבשר/תומכי ביבי/מתנחלים/גרים בסביון/גברים/ישראלים/נהנים משירה בציבור/ג'ינג'ים – לא ינטשו. מניסיון.
אולי תרצו לקרוא גם: מיתוג למוסיקאים: מה זה, למה זה חשוב ואיך עושים את זה?
התנגדות #3: האישיות המקצועית שלי משעממת. באמת שאין לי מה לומר חוץ מהמוסיקה שלי
יש מוסיקאים שחושבים שהאישיות המקצועית שלהם באמת משעממת. מבחינתם, כל מה שיש להם לומר לקהל שלהם הם אומרים דרך המוסיקה. מחוץ למוסיקה הם משעממים.
אין להם סיפור חיים מרתק או לא שגרתי, הם לא פעילים חברתיים חדורי אידאולוגיה, הם הכי שגרתיים ושבלונים. ז"א – משעממים.
תסלחו לי, אבל זה שטויות.
בחיים האמיתיים אין לכם חברים? אין אנשים שאוהבים אתכם בגלל מי שאתם? בגלל האישיות שלכם?
אם תשתפו את הקהל שלכם בערכים שלכם, בתחומי העניין שלכם, במקורות ההשראה שלכם, אנשים ירגישו אתכם ואת האישיות לכם – ולא תהיו משעממים.
וכמו שחברים שלכם מתחברים אליכם, גם חלק מהקהל יתחבר אליכם. רק תזריקו אישיות!
+++
במהלך הכתיבה הבנתי שיש יותר התנגדויות ממה שתכננתי. אבל מאחר והפוסט הזה הפך לארוך, החלטתי לעצור כאן ולפרסם את יתר ההתנגדויות בפוסט הבא. ועד אז – תזריקו אישיות לפוסטים שלכם!
נהדר!
תודה אורלי. שמח שקראת ושהועיל
פוסט מצוין ומדויק.
תודה נועה!
תודה ברק על ההתייחסות לנושא החשוב הזה.אני מניח שלדור הצעיר יותר אשר מפרסם ומעלה כל שטות והבל הקשורים לחייו היומיומיים זה הרבה יותר קל וטבעי.בכלל , בדור של 'מחוברים' ואנשים רבים שאין להם בעיה לחשוף לחלוטין את כל חייהם והמילה 'פרטיות' בכלל לא קיימת בעולם המושגים שלהם זה ודאי יותר קל.לא פרסמת – לא עשית.לאחרים מאיתנו זה קצת יותר קשה…ורק תיקון קל בעברית : ינטשו ולא ינתשו.כל טוב ותודה 🙂 אורי – SplitBrain
צודק! מתקן!