מי מכם לא עבר גיגים מהגהינום? ממערכת הגברה על הפנים לרדיפה אחרי התשלום במשך חודשים? כי יש פשוט הופעות הופעות שאסור לקחת!
את הפוסט הזה כתב המוסיקאי ארנון דה בוטון.
מי שלא מכיר, ארנון הוא טרומבוניסט, מלחין ומעבד, מוביל שני הרכבי ג'אז וטרומבוניסט מבוקש. תוכלו ללמוד עליו עוד ולהכיר את המוסיקה שלו באתר שלו http://arnondb.com/.
בפוסט יש שלושה חלקים:
-
החלק הראשון – סיפור לא-ממש-דמיוני שכתב ארנון על גיג מהגהינום שהוא חווה (או שלא)
-
החלק השני – הסימנים המקדימים שחייבים להדליק אצלכם נורות אדומות
- החלק השלישי – טיפים איך להתנהל ומה לעשות כדי לא ליפול לגיגים מהגהינום
אתם מוזמנים ללדלג לחלק שמעניין אתכם, או כמובן לקרוא את הפוסט כולו.
קריאה מועילה!
לא גיג מהגהינום. צילום: מעוז ויסטוך
***
חלק ראשון: גיג מהגהינום – סיפור קצר
סוף סוף, אחרי הרבה שנים וחזרות ו"כמעט" הצלחות, קיבלנו הזמנה להופיע בפסטיבל רציני, אירוע שבו כל הלהקות החשובות עוברות.
כולם מכירים, זה פסטיבל "לכישמקור", המתקיים אחת לשנה בחבל לכיש, ובו מופיעות כל הלהקות עם החומר המקורי.
חיכיתי כל כך להזמנה הזאת, שכשהטלפון צילצל והעוזר של המפיק דיבר איתי, רעדה לי היד ועמדו לי דמעות בעיניים. הצלחתי להגיד רק "כן, כן, כן", בכלל לא שמעתי כבר מה הוא אומר, מה זה משנה בכלל? אני והחבר'ה, עם כל הציוד על הבמה בפסטיבל וכ-ו-ל-ם רוקדים בקהל!
נכנסנו אחרונים לליין אפ של ההופעה, לפנינו היו 4 מופעים אחרים, מקום מצויין בסוף, תמיד ההופעה האחרונה היא הכי מטמטמת, כשהקהל כבר ממש עמוק במוסיקה.
הגענו בצהריים המוקדמים, אחרי נסיעה בכבישים הצדדיים, כדי להתארגן. (מי שמופיע אחרון עושה באלאנס ראשון, זה החוק בריבוי הופעות).
היתה סככה אחת שהגנה מהשמש וכל הציוד של ההפקה היה ממוקם בה, אז חיכינו בחוץ.
האמת, שמרוב התרגשות, לא כל כך הבאנו אוכל. בסככה ראינו שיש שתיה וסנדוויצ'ים, אבל הם היו רק לעובדי ההפקה. לא נורא, כבר עשינו דברים יותר מסובכים מזה.
הבאלאנס התעכב בשעה וחצי בגלל בעיות של אישורי משטרה וגנרטור ונשארו לנו רק 25 דקות. כשעלינו, ראינו שאין מספיק מיקרופונים לשירה. כלומר הבסיסט והמתופף לא יוכלו לשיר קולות שניים.
עשינו מה שיכולנו ב-25 דקות, אבל עדיין לא שמעתי את עצמי כשאני שר, אלא בעיקר את הפלור טום. לא ברור לי מה הסאונדמן עשה שם.
אחרי הבאלאנס, נסענו לקרית גת (שעה כל כיוון), העיר הכי קרובה, לאכול משהו.
בדיוק נספיק לחזור, לראות את הסוף של ההופעה שלפנינו ולעלות לבמה.
חזרנו 40 דקות לפני ההופעה שלנו, אבל על הבמה ניגנה עדיין הלהקה הראשונה. המתנו לתורנו אבל הזמן בין הלהקות היה ממש ארוך, מה הם עושים שם על הבמה?
עוזר ההפקה לא היה באיזור, הוא בדיוק יצא להביא את רפי מורטיס, השם הגדול שבא הערב.
לא היה לי את מי לשאול, ההיא מהמשרד כבר מזמן לא עונה לטלפון.
כשהגיע תורנו היה ממש מאוחר, היינו עייפים, מותשים ורעבים. התכוננו לעלות לבמה, החלפנו חולצות, עברנו שוב בעל פה על הקטעים המסובכים בהופעה ואפילו רבנו קצת, מרוב רעב, עצבים ועייפות.
לא הרגשנו הכי מוכנים להופעה.
האוהל של הבאקסטייג' נראה והריח כמו מזבלה מהברונקס של שנות השמונים כולל הריח הזה של הג'ויינט שמישהו כיבה לתוך כוס קפה שחור. מכירים? אחד מהמגעילים.
במקום לעלות בחצות, עלינו קצת אחרי שתיים, עוזר ההפקה הופיע, היה לו מבט מוזר בעיניים.
לי כבר כאבו האוזניים. הוא מילמל משהו שבקושי שמעתי. כשהצלחתי להבין מה הוא אומר, התחוור לי שהאישור משטרה הוא למוסיקה עד שלוש בבוקר, ובעצם יש לנו רק 20 דקות לנגן.
עלינו, ניגנו 20 דקות של מוסיקה נוראית. הגיטרה שלי היתה לא מכוונת רוב הזמן, המתופף ניגן על תופים שסודרו למתופף שמאלי, כי המתופף לפנינו היה שמאלי ולא היה לנו זמן להפוך את התופים. בקהל היו 20 איש, 15 מתוכם המשפחה והחברים שלי שנשארו ערים כל הזמן ולא התייאשו, ועוד 5 חבר'ה שהתארגנו כבר ללכת.
וזה הפסטיבל מהכי נחשבים בארץ…
המפיק אמר אז משהו על תשלום, ניסיתי להשיג אותו במשך חודש וחצי אחרי הפסטיבל.
בשבוע הראשון הוא אמר לי שהוא חולה מכל האירגונים.
אחר כך, הוא טס מייד לחו"ל עם החברה שלו.
שבוע וחצי אחר כך, הוא היה כל הזמן בפגישות ולא היה לו זמן אפילו לחזור אלי (למרות שהבטיח כל הזמן שיחזור).
רק אחרי חודש וחצי, כשהתקשרתי ממספר חסוי, הוא ענה.
אמרתי לו שאני מקליט את השיחה ושאני רוצה לבוא לפגישה. הצלחתי לפגוש אותו, אחרי כמה פעמים שדחה אותי.
בפגישה הוא הסביר לי, שהשכר שלנו הוא פונקציה של מספר הכרטיסים שנמכרו והשנה לא היו יותר מידי ובכל אופן, להופעה שלנו נשארו רק 20 איש שמתוכם 10 היו מוזמנים שלנו, אז בעצם, אין לו מה לתת לנו, ושנגיד תודה שהוא לא מבקש מאיתנו כסף,כי בחוזה של הפסטיבל (מתי בכלל חתמתי עליו?) כתוב שאם הפסטיבל נכנס לגרעונות.
חלק שני: סימנים מקדימים שחייבים להדליק אצלכם נורות אדומות
גיגים מתחלקים לשני סוגים עיקריים ולכל אחד מהם מאפיינים מעט שונים ודרך התנהלות מעט שונה:
- הופעות מוזמנות, אירועים והפקות, שבהם ההופעה והמוסיקה היא חלק ממשהו אחר שקורה (חתונה, כנס, וכד'.)
- הופעות במה, מועדון או קהל (גם פסטיבל לצורך העניין) שהן בגדול, הופעות אמנותיות, בהן הקהל בא מרצונו לשמוע את המוסיקה שלנו והמוסיקה היא העיקר.
הסוג הראשון – אירועים מוזמנים שמובטח בהם כסף
הסוג הזה, יותר קשה לסירוב, כי מובטח בו כסף, לרוב כסף טוב.
ועדיין, גם בסוג הזה, יש סימנים מקדימים שצריכים להדליק אצלכם נורות אדומות:
1. המוניטין של המקום/מזמין הגיג. אם חברים מוסיקאים יאמרו לך "תזהר, ההופעות ארוכות, הם משלמים באיחור והקהל קשה." – שווה לשקול את ההצעה הזו ברצינות.
2. אם עצם קיום ההופעה מוטל בספק. יש מקרים בהם מזמין ההופעה לא בטוח בקיום ההופעה. או שהפרטים לא סגורים. למשל, שואלים אותי אם אני פנוי בתאריך מסויים ולא אומרים איפה זה או שזאת ״אופציה״ או שלא יודעים בדיוק את התנאים בפנים/בחוץ/הגברה/אקוסטי/משך המופע וכו' (וכמובן תנאי השכר לא ברורים…)
3. דרישות/בקשות מוגזמות או יוצאות דופן. ״תוכלו לנגן את….?״ או ״הבן של אחותי מנגן כינור, הוא יוכל לנגן איתכם שני קטעים?״ או ״אנחנו רוצים הופעה של 7 שעות עם הפסקות של רבע שעה בין סט לסט״
4. אתה לא מכיר את המוסיקאים האחרים. ״אח שלי יבוא לנגן איתך גיטרה, הוא מאד כישרוני.״ או ״אנחנו חבורה רצינית, מנגנים ביחד כבר 3 שנים כל שבוע במקלט״.
5. המזמין לא רוצה להתחייב. ״נסתדר על הכסף״, ״אם יבוא קהל, ויבוא, אפשר להרוויח הרבה מזה״, ״ההופעה תגמר בערך בעשר, אולי יותר מאוחר״.
6. יש ריבוי להקות ואירועים בזמן ומקום צפופים מאד. כמו: עדלאידע, תהלוכות, פסטיבלים שלא מאורגנים כראוי.
הסוג השני – הופעות "פתוחות" – שאינן קנויות מראש
במקרה הזה, ההחלטה בעיקרון יותר פשוטה.
- המוניטין של המקום/בעלי המקום. ר' לעיל.
- מערכת הגברה גרועה
- סאונדמן קשה ולא נעים
- אם המקום ידוע שקשה להביא אליו קהל. אין למקום רשימות תפוצה או נוכחות אינטרנטית, אין קהל קבוע וכו׳
- חוזה דרקוני ולא הוגן. אם הלהקה אמורה להתחייב בחוזה להביא למקום קהל או שתשלם סכום גבוה מכיסה הפרטי, או אם חלוקת ההכנסות מהערב בין המקום ללהקה לא הגיונית.
חלק שלישי: טיפים איך להתנהל ומה לעשות כדי לא ליפול לגיגים מהגהינום
הנה כמה טיפים למזעור הנזקים – נזקי כסף וחוויות לא נעימות
- תיאום ציפיות. לא לוותר למי שמנסה להיות מעורפל, להבין "מה קורה אם…” – מה קורה אם לא בא אף אחד, מה קורה אם הכל מתאחר בשלוש שעות, מה קורה אם יהיה שרב, מה קורה אם יירו טילים וכו'.
-
לכתוב הכל. לא חייבים חוזה, פשוט לכתוב את כל ההבנות בינינו במייל פשוט – כמה משלמים ומתי, האם יהיו מים ללהקה לפני ובמהלך ההופעה, האם יהיה חדר סביר להתארגן בו, האם יש חניה וכו'. ולבקש שישלחו לנו חזרה עם המלה "מאושר". למייל כזה יש תוקף חוקי והמפיקים למיניהם יודעים את זה.
לא אישרו עד שבוע וחצי לפני? להתחיל לנג'ס.
וכן, הייתה לי הופעה מאד ריווחית שבוטלה יום לפני ורק בגלל שניג'סתי, יכולתי לשלם לנגנים דמי ביטול, אחרת הייתי מפסיד גם את היום- שבו הציעו לי גיג אחר כבר וסירבתי וגם את האמון של הנגנים האחרים, שזה הכי חשוב מבחינתי.
אם לא מאשרים, להיות המבוגר האחראי, לשלוח מייל תקיף שמסביר שאתם לא יכולים לקחת את הסיכון כי אחרת במקרה של ביטול אתם תשלמו לנגנים שלכם את דמי הביטול ואתם לא יכולים. מי שלא מאשר לכם את התנאים, כנראה לא מתכוון לכבד אותם ואתם לא רוצים לעבוד איתו.
-
קיבעו לעצמכם קוים אדומים. לא מופיע בחינם, לא מנגן באמצע אוטוסטרדה פעילה, לא בא לחזרות בלי תשלום וכו' וכו'.
ושימרו עליהם. - תמחרו גיג עם חוסר ודאות במחיר גבוה. אם מציעים לכם גיג ואתם לא יודעים איך "לאכול" את ההצעה, תתמחרו גבוה, כך שאם יהיה עיכוב/ביטול/ניג'וס ועגמת נפש, לפחות התשלום על החוויה שלכם יהיה משתלם.
זהו, מקוה שנהניתם. אשמח לשמוע תגובות ורעיונות וכמובן סיפורים.
ארנון
עוד גיג שהוא לא מהגהינום. צילום: מעוז ויסטוך
עצות מעולות!! חלק מהן יצא לי לחוות וזה באמת לא נעים.
פוסט מעניין ורלוונטי.
תודה
אחלה פוסט!
רק הערה קטנה על הקרדיט לצילומים: זה ויסטוך, לא וייסטוך ולא וייסטרוך. תודה. 🙂
תודה מעוז. תוקן!
תודה על האירוח ברק, היה תענוג לכתוב את הפוסט הזה, במיוחד כשרובו נכתב בסיבוב הופעות בגרמניה, של גיגים שאף לא אחד מהם היה מהגיהינום 🙂
מקוה שיהיו מוסיקאים שייעזרו בזה ויתגלחו על הזקן שלי
העונג כולו שלי, והתועלת – של המוסיקאים. אחלה פוסט!
כל הכבוד ארנון! היה מצחיק ומעניין
מצטרף לתשבחות!