ג'יימס ספולדינג

הסקסופוניסט והחלילן הנפלא ג'יימס ספולדינג James Spaulding.השתתף בהקלטות אינספור אלבומים חשובים של גדולי הג'אז המודרני, החל משנות ה-50 ועד שנות ה-90, אך את אלבומו הראשון הקליט רק בשנת 1976 ומספר האלבומים שהקליט מאז ועד עתה, אינו רב.
בקיץ 2007, ערכתי איתו ראיון, שיש בו לא מעט פרטים מעניינים – על הקריירה המוסיקלית שלו, על שיתופי הפעולה שלו עם סן רה, פרדי הבארד ודייויד מארי, על מיעוט השחורים היום בקרב חובבי הג'אז ומה פשר מיעוט ההקלטותיו כסולן הבולט לאור אינספור הקלטותיו כסיידמן. קריאה מהנה

**

על מה אתה עובד כעת?

קניתי לי סוף סוף מחשב נייד ואני עובד כעת על עריכת המוסיקה והעיבודים שלי לפורמט של חוברת אותה אוכל לקחת לכל הופעה וגיג.
בזמן האחרון יש לי הרבה הופעות וגיגים – בארה"ב וברחבי העולם.
חוצמזה, אני גם עובד על אלבום חדש, שיוקלט באולפן, כותב ומעבד, וכמובן אוסף כסף. הקלטת אולפן עולה הרבה כסף…

את האלבומים האחרונים שלך אתה מוציא בלייבל העצמאי שלך

נכון. כבר הרבה שנים אומרים לי שאני צריך לעשות את זה, ולפני מספר שנים הלייבל קרם עור וגידים, בעזרתה של אישתי האהובה, שהיא גם המנהלת האישית שלי. בגיל שבעים אני לומד איך להיות להפיק מוסיקה באופן עצמאי וזה הרבה עבודה. אבל כך אני יכול להיות לשלוט על המוסיקה, על התוצר המוגמר. אני יכול להיות כך גם נאמן למוסיקה שלי וגם להוציא דיסקים…
אני חושב שזה גורם לי להיות יותר פרודוקטיבי ויותר יצירתי.

עד עכשיו הוצאתי בלייבל שלי שלושה אלבומים – כולם הופעות חיות. האחרון הוקלט בפריס לפני פחות משנה יחד עם הטריו של פייר כריסטוף, ויוצא ממש בימים אלה.

מתי התחלת לנגן ובמיוחד לנגן ג'אז?

נולדתי באינדיאנפוליס. אבי היה מוסיקאי ג'אז מקצועי והוא תמיד עודד אותי לנגן. הוא היה מביא הביתה תקליטים של בירד, פרז, אלינגטון וכו'. בבית הספר היסודי התחלתי לנגן בחצוצרה. בתיכון עברתי לנגן בסקסופון אחרי ששמעתי את ההקלטות של צ'ארלי פארקר בלייבל סאבוי ואמרתי לאבא שלי – ככה אני רוצה לנגן! אבי אמר לי: 'בבקשה, אבל תצטרך לעבוד ולהרוויח את הכסף לסקסופון.' אז עבדתי בכל מיני עבודות עד שחסכתי 10 דולרים וקניתי את סקסופון משומש של חבר. חבר שניגן בבאסון ובסקסופון לימד אותי את האיצבוע ואבי לימד אותי לקרוא תוים. ככה לימדתי את עצמי לנגן גם בסקסופון וגם בחליל.
בשנת 1954, כשהייתי בן שבע עשרה התגייסתי לצבא ושירתתי במשך שלוש שנים בתזמורת צבאית ליד אינדיאנפוליס.
אחרי השירות הצבאי, בשנת 1957, עברתי לשיקגו. רק שם למדתי עם מורים מקצועיים.

מהם מקורות השפעתך כמוסיקאי?

כמו שאמרתי קודם, אבי היה הגורם שהכי השפיע על עיצובי כמוסיקאי בתחילת דרכי, בכך שהכיר לי את המוסיקה. אין ספק שצ'ארלי פארקר היה המוסיקאי שהשפיע עלי יותר מכל. זה נכון עד היום. בנוסף לבירד הושפעתי מסוני סטיט ומקנונבול אדרלי. בשיקגו הייתה לג'וני גריפין השפעה חזקה מאוד עלי. הייתי 'נדבק' אליו ושואל אותו אינספור שאלות בענייני הסקסופון ובענייני ג'אז, והוא היה עונה לי בסבלנות אינסופית. הדבר הכי חשוב שגריפין אמר לי ונשאר אצלי מאז ולתמיד הוא "נגן מה שאתה מרגיש".
בשיקגו שמעתי גם לראשונה את ג'ון קולטריין ואת מיילס וזה היה 'וואו!' אי אפשר היה לא להיות מושפע משני אלה??

בשיקגו ניגנת כמה שנים עם הגאון האקסצנטרי סן רה

כשהגעתי לשיקגו לא ידעתי בכלל מי זה סן רה. יום אחד ניגנתי באיזה ג'אם עם ג'ון גילמור ופאט פאטריק. אח"כ השניים הציעו לי לבוא לנגן עם סן רה. הסכמתי, למרות שלא ידעתי מיהו. סן רה סימן לחברי התזמורת שלו להתחיל לנגן והוא סימן גם לי לנגן. נלחצתי. לא ידעתי מה לנגן, לא הכרתי את הלחנים. ואז נזכרתי במה שג'וני גריפין אמר לי 'נגן מה שאתה מרגיש' וכך עשיתי. סן רה אהב כנראה את מה ששמע, כי הוא שכר אותי על המקום. הקלטתי איתו כמה אלבומים(ביניהם את אלבום המופת Jazz in Silhouette ב.ו.) וגם השתתפתי בסיבוב הופעות שערך.

סן רה לא היה אדם מוזר? הוא טען שהגיע משבתאי…

סן רה היה מוסיקאי אדיר. הוא הקדיש את כל כולו למוסיקה. הוא היה כותב את החלקים לכלי הנגינה השונים בתזמורת ישר על הנייר, אפילו בלי לנגן אותם על הפסנתר. הוא הקדים את זמנו. אפילו קולטריין אמר לי שהוא הושפע ממנו. הוא היה גאון.

אז מדוע עזבת את סן רה? רוב המוסיקאים האחרים נשארו עימו שנים ארוכות

לא ממש עזבתי, פשוט היו לי התחייבויות נוספות – למדתי בקולג' והופעתי גם עם הרכבים אחרים ופשוט לאט לאט התרחקתי ממנו ומלהקתו. כשלושים שנים אחר כן, בשנת 1989, סן רה התקשר אלי והציע שאקליט איתו אלבום. (האלבום Purple Night ב.ו.) זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא נפטר מספר שנים אחר כך.

אחרי סן רה, הייתה לך שותפות ארוכה עם פרדי הבארד

השותפות עם פרדי הבארד התחילה עוד הרבה קודם. נפגשנו בג'אם באינדיאנפוליס. אני הייתי חייל צעיר והוא תלמיד תיכון שניגן נפלא. החברות הייתה מיידית. שנינו אהבנו את בירד. היינו יושבים שעות ומאזינים לתקליטים של בירד ודיז וקליפורד בראון ומקס רוץ'. אפילו הקמנו להקה באינדיאנפוליס שקראנו לה ה-Jazz Contemporaries. אחרי שעזבתי את שיקגו הגעתי לניו יורק. פרדי כבר היה שם. הוא ניגן באותו הזמן בתזמורת של סלייד המפטון. גרתי איתו באותו החדר. באותו הבניין גרו גם סלייד המפטון, אריק דולפי ואפילו "הדודנית מרי" עליה כתב קולטריין את הלחן המפורסם Cousin Mary. אבל ניו יורק הפחידה אותי. לא הסתדרתי שם, וחזרתי הביתה לאינדיאנפוליס.

בשנת 1962 חזרתי לניו יורק. פרדי היה נשוי טרי והיתה לו דירה נחמדה בברוקלין. הגעתי אליו בהפתעה והוא שיכן אותי אצלו עד שהתחלתי לעבוד ולהרויח קצת כסף שהספיק לשכר דירה ולאוכל. חילקתי דואר ושטפתי כלים.
באותה העת פרדי כבר ניגן עם הג'אז מסנג'רז של ארט בלייקי, והוא הכיר לי את כולם: את ארט בלייקי, וויין שורטר, סידר וולטון. כמה חודשים אחרי שהגעתי לניו יורק, פרדי נכנס לאולפני בלו נוט להקליט אלבום, והוא הזמין אותי להשתתף בו. (זה היה האלבום Hub Tones ב.ו.) ברגע שהאלבום הזה יצא לחנויות, הטלפון אצלי לא הפסיק לצלצל.
ניגנתי והקלטתי המון – עם וויין שורטר, דיוק פירסון, מקוי טיינר, בובי האצ'רסון ועוד ועוד.

אחרי שפרדי עזב את המסנג'רז, הוא צירף אותי ללהקה שהקים. זו הייתה להקה מצוינת אבל היה קשה למצוא גיגים. (עם הלהקה הזו שלו פרדי הבארד הקליט את האלבום Breaking Point ב.ו.) כי למרות שפרדי היה מוסיקאי ענק, הוא לא היה מאוד מוכר. הפריצה הגדולה מבחינתו של פרדי הגיעה כשחתם בלייבל הגדול אטלנטיק. האלבום הראשון שלו שם Backlash הפך אותו למפורסם. התחלנו להופיע הרבה.

אפילו עכשיו אני אוהב להופיע עם פרדי הבארד. החצוצרן דייויד וייס עוזר לו הרבה למצוא גיגים. הופענו במאי יחד והיה מאוד נחמד.

השתתפת בעשרות הקלטות חשובות בלייבל בלו נוט, איך ייתכן שהם לא ביקשו ממך להקליט אלבום משלך?

האמת היא, שהם כן ביקשו – ואני סירבתי. אלפרד ליון (הבעלים של הלייבל בלו נוט. ב.ו.) קרא לי פעם אחת לשיחה ואמר לי שהוא רוצה להקליט אותי. אבל הוא ביקש ממני שזה יהיה אלבום שדומה לאלבומים של לו דונלדסון – משהו שיהיה יותר מסחרי. דחיתי את הצעתו, כי לא רציתי לנגן מסחרי, רציתי לנגן את האמת שלי.

שיתוף פעולה ממושך נוסף שלך היה עם דייויד מארי בשנות השמונים והתשעים

אני החלפתי את את וינסנט הרנינג באוקטט של דייויד מארי בסיבוב הופעות באירופה בשנת 1987. אחר כך דייויד מארי הקים את הביג בנד שלו וגם בה השתתפתי. מארי גם הכניס אותי להקלטת אלבום אחד של ה- World Saxophone Quarte. אלה היו זמנים יפים. הופענו המון, במיוחד באירופה והקלטנו הרבה.

מדוע לדעתך דווקא באירופה יש ביקוש רב יותר לג'אז מאשר בארה"ב?

האירופאים יותר חשופים לג'אז. זה נשמע מוזר, אבל זו האמת. הם גם מתייחסים ברצינות גדולה יותר למוסיקה, בדיוק כמו שהם מתייחסים למוסיקה קלאסית. אני מופיע באירופה מול אולמות עמוסים, ובארה"ב – במועדונים מול קהל בן עשרות בודדות. בארה"ב הכל מסחרי. הכל כסף. אם אתה רוצה להצליח אתה חייב לנגן בסגנון אחר – פופולארי יותר.

בארה"ב קהל הג'אז הוא ברובו לבן. לאן נעלמו חובבי הג'אז השחורים?

זו בעייה מאוד רצינית. הילדים השחורים של היום לחלוטין לא נחשפים לג'אז, הרבה פחות מהילדים הלבנים. הילדים השחורים לא לומדים על ההסטוריה שלהם כשחורים ולא על המוסיקה שלהם. בתיה'ס מזלזלים בג'אז ולא מלמדים דבר. גם ההורים לא מחנכים את הילדים לשמוע ג'אז. לי היה אבא שגרם לי להתאהב במוסיקה הזו, לילדים של היום – אין הורים כאלה. גם ברדיו אין כמעט ג'אז. יש רק תחנת רדיו אחת בסביבה המנגנת גם ג'אז וגם קלאסי ועוד אחת בניו ג'רסי. זהו. אני גר בשכונה כאן בניו יורק, ואף ילד לא יידע על מה אתה מדבר אם אשאל אותו על ארט טייטום או על צ'ארלי פארקר.

זה חבל, כל כך חבל.