ג'ים רוטונדי

Jim Rotondi, wikipedia

Jim Rotondi. credit: Schorle, Wikipedia

ראיון שערכתי עם ג'ים רוטונדי באפריל 2007:

**

ג'ים רוטונדי הוא חצוצרן מיינסטרים מצוין. הסולואים שלו כמעט תמיד מעניינים ומקוריים, השליטה הטכנית שלו בחצוצרה ובפלוגלהורן מצוינת ויש לו צליל ייחודי ויפהפה הן בחצוצרה והן בפלוגלהורן.

לפני מספר שבועות כיכב החצוצרן ג'ים רוטונדי בהופעת שישיית קרטיס פולר ונגינתו האפילה על מנהיג ההרכב שלא היה במיטבו. לא הייתה זו הופעתו הראשונה בישראל: בשנת 2002 הופיע רוטונדי לראשונה בישראל במסגרת פסטיבל הג'אז ת"א יחד עם החצוצרנים דושקו גויקוביץ' ואבישי כהן. אח"כ הופיע גם בסדרת ג'אז חם יחד עם שי זלמן במחווה למיילס ולבירד.

רוטונדי התראיין מביתו שבניו יורק, אחרי ששב בהופעתו בישראל. בראיון רוטונדי מדבר על עניינים  שברומו של עולם הג'אז: על מצב הג'אז היום, על חשיבות לימודי הג'אז הפורמליים, על השאלה כיצד מוסיקאי צעיר יכול למצוא את הקול האישי והמקורי שלו, על מקורות ההשראה שלו כמוסיקאי, על מוסיקאים בני זמננו שהוא מעריך, על קבוצת המוסיקאים אליה הוא משתייך זה חמש עשרה שנה One For All: מדוע הם קוראים לה "קולקטיב" ועל המסורת שכמעט נעלמה מהעולם של צליל קבוצתי, וכמובן על ווינטון מרסליס… בסוף ערכתי לרוטונדי שאלון קצר בסגנון יאיר לפיד. תשובותיו היו מעניינות מאוד.

+++

בוא נתחיל מההתחלה

"גדלתי במונטנה, במקום בו הסיכוי להיהפך למוסיקאי מקצועי הוא אחד למליון. למזלי, גדלתי בבית בו המוסיקה הייתה חלק בלתי נפרד. אימי הייתה ועודנה מורה לפסנתר, והיא הייתה מקור ההשראה הראשון שלי לנגן. כלי הנגינה הראשון שלי היה כמובן פסנתר. בגיל 12 התחלתי לנגן בחצוצרה. עזבתי את מונטנה בהזדמנות הראשונה והלכתי לאוניברסיטה בטקסס, שם הבנתי שאני רוצה לנגן כעיסוק ראשי ולא רק כתחביב. אחרי האוניברסיטה הגעתי לניו יורק. זה היה ב-15 ביוני 1987. השנה אני חוגג עשרים שנים לחיי בניו יורק."

 

מה ההבדלים בין סצינת הג'אז בניו יורק לפני עשרים שנים והיום?

"הבדל עצום. אני הגעתי לניו יורק בעיצומו של רנסנס בג'אז. ג'אז היה בזמן ההוא מאוד פופולארי, לא במעט בזכות ווינטון מרסליס. הפופולריות של הג'אז הייתה רבה גם בקרב מוסיקאים צעירים וגם בקרב כלל הציבור. בכל יום הגיעו נגנים מצוינים לניו יורק לנגן ג'אז. כך למשל, בזמן שאני הגעתי לניו יורק, הגיעו עוד 10-12 חצוצרנים מעולים. ניו יורק הייתה מלאה במועדוני ג'אז ובמקומות בהם ניגנו ג'אז ולנגני הג'אז הצעירים כמוני היו הזדמנויות רבות לנגן, להתפרנס ממוסיקה ולהשתפר.

היום המצב שונה לחלוטין. על הג'אז עוברת תקופה רעה. הוא הרבה פחות פופולרי. מועדונים נסגרים, יש פחות ופחות הזדמנויות לנגן. זאת בנוסף למכה שמקבלת היום כל תעשיית המוסיקה בגלל הורדות השירים והאלבומים באינטרנט. היום קשה הרבה יותר למוסיקאים צעירים שמגיעים לניו יורק משהיה לפני עשרים שנים.

חלק גדול ממה שקוראים היום בארה"ב "ג'אז" אינו ג'אז לפי הגדרתי, אלא יותר פופ אינסטרומנטלי. זה לא בהכרח מוסיקה גרועה, פשוט היא אינה ג'אז לדעתי.  קח כדוגמא את רשימת האומנים המקליטים בלייבל הכי מפורסם בתחום הג'אז – בלו נוט. יש שם המון מוסיקה שאינה ג'אז, כמו נורה ג'ונס ואחרים, ומעט ג'אז אמיתי. "

 

הזכרת את ווינטון מרסליס. מה דעתך עליו?

"היום אופנתי לבקר את ווינטון מרסליס. אני חושב שזה בגלל שהוא מצליח כל כך. כחצוצרן, אני רוכש לו כבוד רב. הוא מנגן נפלא, למרות שאני לא מתחבר לכל מה שהוא עושה."

 

הביקורת כלפיו היא לרוב לא על איכויותיו כמוסיקאי, אלא יותר על התבטאויותיו כנגד סגנונות ג'אז מסוימים ועל כך כי בגלל מעמדו החשוב הוא פוגע בכך בסגנונות ג'אז אחרים ובנגניהם. למשל, כמנהל אומנותי של Jazz at Lincoln Center הוא בוחר להציג רק את סגנונות הג'אז שהוא אוהב.

"בלינקולן סנטר אכן יש חד צדדיות בבחירת האומנים המנגנים. אבל גם עובדה זו לא מגמדת את העובדה כי מרסליס הוא אומן ג'אז גדול ובלעדיו הג'אז היה במקום גרוע אף יותר מהמצב כיום."

 

מי השפיע עליך כמוסיקאי, מלבד אמך כמובן?

"האלבום הראשון של חצוצרה בג'אז לו האזנתי היה של קליפורד בראון. הייתי אז בן 14. אין דרך טובה יותר להתחיל במסע כמוסיקאי. המוסיקה שבראוני ניגן הייתה כל כך צלולה, כל כך מלודית. למוסיקאים קל ונוח לפתח קלישאות ופראזות שהוא חוזר עליהן שוב ושוב, אבל בראוני לא היה כזה. מעולם לא שמעתי אותו מנגן קלישאה. הוא תמיד סווינגי, תמיד מעלה חיוך גדול על הפנים.

וודי שאו היה השני שהשפיע עלי. אני חושב שעד היום התפיסה ההרמונית שלו היא המתקדמת ביותר.

אחר כך באו בלו מיטשל וצ'ט בייקר.

בקולג' הייתי מוציא את כל הכסף שאבי היה שולח לי למחייה על תקליטי ג'אז. הייתי קונה בלי להכיר את המוסיקאים, בלי להכיר את המוסיקה. קניתי כל תקליט שעל העטיפה שלו הייתה חצוצרה. ככה הכרתי את ארט פרמר ואת קני דורהאם. אחר כך הכרתי את בוקר ליטל ופרדי הבארד. ליטל, ובמיוחד הבארד, הפכו במהירות להיות חצוצרנים שהשפיעו עלי מאוד."

הושפעתי מאוד גם ממנהיגי התזמורות בהם ניגנתי בתחילת דרכי (רוטונדי ניגן בתזמורות של ריי צ'ארלס, ליונל המפטון וטושיקו אקיושי. ב.ו.). המנטור הראשון שלי היה ריי צ'ארלס.

 

ממי הושפעת בנגינת הפלוגלהורן?

"בהתחלה מצ'ט בייקר. אחר כך שמעתי את ת'אד ג'ונס. מציע לכולם להקשיב לביצוע עם התזמורת שלו ושל מל לואיס ל A Child is Born שהוא גם כתב. אחר כך הכרתי את נגינת הפלוגלהורן של ארט פארמר, קלארק טרי, ואפילו וודי שאו שהשפיע עלי בכל מה שניגן ופרדי הבארד שניגן בפלוגלהורן בשנות ה-70."

 

במה אתה מעדיף לנגן – בחצוצרה או בפלוגלהורן?

"אין לי העדפה. שני הכלים מאוד דורשניים, כל אחד בדרכו. כל כלי מעביר רגש אחר. עם שניהם אני יכול לבטא קשת גדולה יותר של רגשות. אני אבחר בפלוגלהורן או בעמעם לחצוצרה אם לטעמי הלחן מצריך נגינה פחות אגרסיבית. הכל עניין שבתחושה."

 

מי מוסיקאי הג'אז הפעילים כיום שאתה מעריך?

"ראשית אציין את המורים שלי, אלה שלימדו אותי בתקופות שונות: ג'ורג' קולמן, הארולד מייברן, ביל הארדמן, ג'וניור קוק, ססיל פיין וקרטיס פולר.

יש גם הרבה מוסיקאים צעירים אותם אני מאוד מעריך:

מבין החצוצרנים אציין את ניקולס פייתון, ריאן קיזר, ג'רמי פלט, ג'ו מגנארלי, טרל סטאפורד, סקוט וונדולט וג'ון סוואנה. כולם מבינים את מורכבות ההרמוניה, תמיד שופעי רעיונות מוסיקליים ולעולם לא מנגנים על טייס אוטומטי.

מבין הסקסופוניסטים אציין את אריק אלכסנדר, כריס פוטר, סטיב ווילסון, וינסנט הרינג, גרנט סטוארט ומייק דירוּבּוֹ, שהוא אלטיסט פנטסטי שלא מוערך דיו."

 

למה אתה מאזין בימים אלה?

"האמת היא, שאני שומע פחות ג'אז. אני מאזין למוסיקה שנותנת לי השראה. למשל לזמרת ג'יל סקוט שכותבת את השירים שלה בעצמה ומושפעת מהיפ הופ ואר אנ בי. המוסיקה שלה מעניינת הרמונית ואני אוהב את מה שהיא עושה. אני מקשיב לאדמה רוח ואש, סטיבי וונדר, סטילי דן. לאחרונה התחלתי להאזין למוסיקה קלאסית – לסטרווינסקי, צ'ייקובסקי, דביסי, ראוול."

 

בנוסף לעיסוקיך כמוסיקאי פעיל, אתה גם מלמד ג'אז, נכון?

"כן. אני מלמד ב Purchase College בניו יורק."

 

יש אנשים הסבורים שלימודי ג'אז פורמליים הם בזבוז זמן למי שרוצה לנגן ג'אז. מוסיקאי צריך ללמוד כיצד לבטא עצמו בעצמו. מה דעתך?

"אני לא חושב שזהו בזבוז זמן. כדי להצליח היום, מוסיקאי חייב לשלוט בכמה דברים בסיסיים: לקרוא תווים, להבין בהרמוניה ולהכיר מבנים של שירים.

החיסרון הגדול של לימודי ג'אז פורמליים הוא שהם לא מעודדים את המוסיקאים להיות אינדיבידואלים, למצוא את הקול שלהם. צ'ט בייקר אמר שהיום כולם נשמעים כמו פרדי הבארד או וודי שאו, ובמידה רבה הוא צודק.

אני לא טוען שהלימוד הפורמלי הוא שגורם למוסיקאים צעירים היום להישמע דומים יותר אלה לאלה.

בעניין הזה ה"אשמה" נופלת על זמינות ונגישות המידע היום, דבר שמקשה מאוד על מוסיקאים שלא להיות מושפעים. הטענה שלי כנגד מערכת החינוך הפורמלי היא שהיא לא מחנכת את המוסיקאי כיצד לפתח קול אישי וייחודי למרות עושר המידע שהוא חלק מהעולם החדש בו אנו חיים."

 

אז איך מוסיקאי צעיר יכול בכל זאת למצוא את הקול הייחודי שלו?

אני אומר לתלמידי שמדובר בתהליך. קודם הם צריכים למצוא את מקורות ההשראה שלהם – מוסיקאים שירגשו אותם, שיזדהו עימם, שירצו למגן כמוהם. בדיוק כמו שקליפורד בראון היה בשבילי. אחר כך הם צריכים ללמוד ולהכיר היטב את הזרם ממנו מגיעים אותם מוסיקאים – בופ, פרי ג'אז, פוסט בופ וכו'. רק אחרי שעשו כל זאת, יגיע התור של החיפוש כיצד הם כמוסיקאים צעירים משתלבים בזרם הזה, כיצד הם יוסיפו את הקול שלהם לזרם. דבר נוסף חשוב מאוד לטעמי, הוא להקשיב  כל הזמן למוסיקה העכשווית. אם מוסיקאי צעיר יהיה פתוח לדברים העכשוויים וישלב אלמנטים מהם בנגינתו הוא כבר עשה כברת דרך למציאת הקול הייחודי שלו."

 

כיצד אתה בוחר את הלחנים שאתה מנגן בהקלטה או בהופעה?

"אני בוחר בלחן שיש בו סט של אקורדים שאני מרגיש שאיתם אני יכול להגיד משהו, שיהוו עבורי מקפצה לאמירה האישית שלי באלתור. לא כל לחן הוא כזה, ולא משנה כמה הוא יפה. למשל, אף פעם לא יכולתי לאלתר על לחנים של סטילי דן. לעומתם, כל הלחנים סטיווי וונדר הם נפלאים לאלתור. היום אני גם כותב לחנים לעצמי שמתאימים לי."

 

אתה חושב שיש היום מוסיקאי ג'אז הכותבים לחנים ממש טובים, כאלה שכיף לנגן?

"יש פסנתרן לא מוכר בשם דונלד בראון, שמלחין נפלא. החצוצרן ג'ו מגנרלי כותב מצוין. גם לשני חבריי הפסנתרן דייויד הייזלטיין והטרומבוניסט סטיב דייויס יש סגנון כתיבה ייחודי ומעניין."

 

בוא נדבר קצת על One For All, ההרכב שאתם מכנים "קולקטיב"

"One For All ("OFA") היא קבוצה של חמישה מוסיקאים פעילים: אריק אלכסנדר בסקסופון טנור, סטיב דייויס בטרומבון, דייויד הייזלטיין בפסנתר, ג'ו פארנסוורת' בתופים ואני, שאוהבים לנגן ולהקליט יחד. הפעם הראשונה שהקלטנו יחד היתה לפני עשר שנים, ומאז הקלטנו הרבה אלבומים יחד. למעשה, הקבוצה נוצרה עוד בשנת 1992 או 1993, לפני כחמש עשרה שנים. אני וג'ו פארנסוורת' ניגנו במועדון שנקרא "אפטאון". אחר כך הגיע אריק אלכסנדר, אחריו סטיב דייויס ולבסוף דייויד הייזלטיין. כל אחד שהגיע לקבוצה ישר ידענו – זה האיש.

אנחנו קולקטיב במובן זה שאין מנהיג אחד לקבוצה, אלא חמישה מנהיגים. אין אחד שקובע את הקו המוסיקלי של ההרכב. בכל הופעה או הקלטה כולנו מביאים חומרים ומנסים שיהיה ייצוג שווה ככל האפשר."

 

הרכב בלי מנהיג אחד – זה טוב או רע?

"זה גם טוב וגם רע. זה נהדר למוסיקה שיהיה מנהיג אחד להרכב, שיתווה את הקו המוסיקלי גם אם מוסיקאים מתחלפים. תראה את מיילס או את קולטריין או את מינגוס. מצד שני, קשה מאוד להרכב עם מנהיג אחד לשמור על רצף של אלבומים ברמה מוסיקלית גבוהה, אלא אם כן אתה מיילס או קולטריין או מינגוס. העובדה שיש אצלנו חמישה מנהיגי הרכב שכולם תורמים בצורה שוויונית,  גורמת לדעתי לכך שהאלבומים ש OFA מקליטה, שומרים על איכות מוסיקלית גבוהה."

 

זה בטח מסובך לחמשת חברי  OFA לצאת לסיבובי הופעות ולפסטיבלים

"בהחלט. מבחינה כלכלית, קשה יותר למועדונים או לפסטיבלים לממן הרכב של חמישה חברים. זול יותר להצמיד למוסיקאי הרכב מקומי. בנוסף, לכולנו עיסוקים עצמאיים כמוסיקאים וכמורים למוזיקה וקשה מאוד למצוא מועד שיהיה נוח לכולם לסיבובי הופעות.

אנחנו משתדלים לעשות שני סיבובי הופעות קצרים מידי שנה בארה"ב. עכשיו אנחנו מנהלים מסע ומתן לערוך סיבוב הופעות בקולג'ים ובאוניברסיטאות ולשלב שם גם קורסים והרצאות."

 

מה ההבדל בין נגינה בהרכב המנגן זמן רב ביחד לנגינה עם הרכבים חד פעמיים?

"הבדל ענק. כשמנגנים במשך 15 שנים עם אותם נגנים, האחד פשוט מכיר את השני מצוין, ולכן אפשר לקחת הרבה יותר סיכונים בנגינה. בהרכב חד פעמי אני מנסה לשמור על פשטות, לא לסבך את המוסיקאים יותר מידי, כי אין לי מושג כיצד יגיבו מוסיקלית."

 

ל OFA יש צליל קבוצתי, דבר שכמעט אבד מן העולם

"נכון. הרכב עובד בקביעות זו מסורת ג'אז שכמעט נשתכחה היום וחבל. הסיבות הן גם כלכליות וגם בגלל הרצון של מוסיקאים צעירים להיות כוכבים. אנחנו ב OFA מאוד אוהבים את הצליל הקבוצתי שיש לנו וגאים בו."

 

מה התכנונים שלך לעתיד?

"אני מקווה שסיבוב ההופעות של OFA המשלב גם לימודים ייצא לפועל. בנוסף, יש לי חמישייה עם נגן הויבראפון ג'ון לוק. אנחנו כל הזמן עושים גיגים ואני מקווה שאצליח להקליט את החמישייה הזו."

 

ויבראפון וחצוצרה בפרונטליין?

"החיבור הזה של חצוצרה וויבראפון מאוד מעניין אותי. הצליל המסורתי של סגונות הבופ השונים הוא עם שני כלי נשיפה בפרונטליין. אבל הויבראפון הוא לא סתם 'עוד' כלי נשיפה. הוא יכול לנגן גם אקורדים והרמוניות וכך אפשרויות הכתיבה והנגינה בחמישייה כזו הן מגוונות יותר מאשר ההרכב המסורתי."

 

לסיום, שאלון קצר:

 

תן לי דוגמא או שתיים לפסקול סרט טוב או מעניין

"הפסקול של הסרט 'קראש' שכתב החצוצרן מארק אישאם, הפסקולים שכתב ביל לי לסרטים של בנו, ספייק לי, וכמובן צלילי המוסיקה."

 

דוגמא או שתיים למוסיקה טובה או מעניינת של סדרת טלויזיה

"הזוג המוזר ומשימה בלתי אפשרית."

 

דוגמא ללחן טוב במיוחד

"The Best things in life are free"

 

דוגמא טובה במיוחד לשפה הרמונית

"ג'ון קולטריין. אין יותר טוב ממנו. Giant Steps, Countdown, Moment's Notice."

 

דוגמא טובה ל Rhythmic Feel

כל דבר של צ'ארלי פארקר. הוא הראה לכולנו את הדרך.

 

דוגמה טובה לרצועת היפ הופ איכותי

"Jill Scott – It's love"

 

דוגמה טובה ללהיט פופ איכותי

"Michael Jackson – Beat it"

 

בחר באלבום ג'אז שכל אחד חייב להאזין לו?

"ג'ון קולטריין – Giant Steps"

 

תן המלצה על ספר ג'אז טוב

"האוטוביוגרפיה של דיוק אלינגטון – Music is my Mistress"

 

ציין שם אלבום מפתיע שהאזנת לו בתקופת התפתחותך כמוסיקאי. אלבום שהשפיע על הסאונד שלך אבל איש לא היה חושד בכך

"לד זפלין 2. בתיכון ניגנתי גם גיטרה חשמלית בלהקת רוק וזפלין השפיעו עלי מאוד. גם היום הדרך בה אני מנגן בלוז מושפעת מהבלוז של זפלין."

 

ציין חצוצרן עכשווי שלא מוערך מספיק

"ג'ון סוואנה. הוא חצוצרן נהדר, אבל מאוד צנוע ולא אוהב להתבלט. חוץ מזה, הוא גר בפילדלפיה, וכל מי שגר מחוץ לניו יורק מקבל פחות אור זרקורים."

 

ציין שמו של המתופף האהוב עליך, מדוע אתה אוהב אותו ואלבום בו ניתן לשמוע בדרך הכי טובה את איכויותיו.

"יש לי שניים שאני אוהב במיוחד: פילי ג'ו ג'ונס וטוני וויליאמס.

פילי ג'ו ג'ונס הוא מתופף אינטואיטיבי. אני לא חושב שהוא למד הרבה בצורה פורמלית, אבל הוא תמיד מאזן נפלא ובצורה אינסטינקטיבית לחלוטין את ההרכב בו הוא מנגן. כאלבום המדגים את יכולותיו אלה, אני אבחר באלבום Whistle Stop של קני דורהאם.

טוני וויליאמס הביא לג'אז גישה ייחודית ומהפכנית. הוא תמיד הביא זוית ראייה חדשה ורעננה להרכבים בהם ניגן. ההקלטות המציגות בצורה הטובה ביותר את גאוניותיו הן כמובן הקלטותיו עם החמישייה השניה של מיילס, שהיתה לטעמי נקודת שיא בנגינת חמישיות בכלל. מבין אלבומיו עם מיילס אבחר ב Miles Smiles. אלבום מושלם.

 

תודה רבה וסליחה על הראיון הארוך