דון ביאס 1912-1972 Don Byas
דון ביאס נולד באוקלהומה בשנת 1912. הוא אחד מגדולי הסקסופון טנור בכל הזמנים.
את תקופת "ההתמחות" שלו בג'אז, עבר ביאס בשנות ה-30 בתזמורת סווינג ידועות כמו ליונל המפטון, באק קלייטון, דון רדמן ולאקי מילינדר. אבל את עיקר פרסומו הראשוני צבר, כשהחליף את לסטר יאנג בתזמורת של קאונט בייסי, בה ניגן בשנים 1941-1943.
זאת למרות שבסגנון נגינתו היה דווקא קרוב יותר לנגינה של קולמן הוקינס מאשר לנגינתו של לסטר יאנג.
דון ביאס נחשב בעיני רבים כגשר המחבר בין סגנון הסווינג לסגנון הביבופ.
דון ביאס היה איש האסכולה של קולמן הוקינס, בעל צליל גדול וחזק עם מיומנות הרמונית גדולה.
במקביל לנגינתו בתזמורת של בייסי, ביאס החל להשתתף הג'אם סשנס ב"מינטון פלייהאוס". הסשנים הללו נחשבים היום לערש הביבופ. הצעירים שיצרו במחשכים את הג'אז המודרני, קיבלו בזרועות פתוחות את ה"סבא" שהצטרף אליהם. (הוא היה, אחרי הכל, בן כ-30 באותה העת – זקן מופלג…) התפיסה ההרמונית המורכבת שלו התאימה בדיוק לחבר'ה הצעירים הללו, והנסיון שלו לא הזיק…
למעשה, ביאס היה סקסופוניסט הטנור הראשון שניגן ביבופ. כשהוא התחיל לנגן בופ, בתקופה בה דקסטר גורדון עדיין נשמע כמו חיקוי של לסטר יאנג, וסוני רולינס וג'יימס מודי היו רק בתחילת דרכם.
ואכן, לאחר שביאס עזב את בייסי, הוא הופיע עם דיזי גילספי בהרכבי בופ קטנים ברח' 52 בניו יורק. דיזי העסיק אותו לרוב יחד עם צ'ארלי פרקר בשישייה. פרקר, שהיה מכור להרואין, היה ידוע בחוסר האחריות שלו, ולא תמיד היה מגיע להופעות. ביאס, לעומתו, היא אחראי ואמין, וכך דיזי היה יכול לדעת כי תמיד יהיה לצידו בהופעה לפחות סקסופוניסט אחד.
אבל הוא לא היה ביבופר קלאסי. הוא היה באמצע – גם סווינג וגם בופ. דמות מעבר.
בשנת 1946 דון ביאס נסע לאירופה עם התזמורת של דון רדמן. הוא לא שב לארה"ב עד יום מותו.
הוא חי בצרפת, בהולנד ובדנמרק, מופיע בפסטיבלי ג'אז ומנגן ג'אז לפרנסתו בצורה קבועה.
במשך השנים הללו, ביאס הרבה להקליט עם אמריקאים שהגיעו לאירופה להופעות, כמו דיוק אלינגטון, דיזי גילספי, הופעות Jazz At The Philharmonic, ארט בלייקי ועוד. הוא גם הרבה להקליט עם אמריקאים אחרים שכמוהו היו גולים באירופה, כמו באד פאוול, וקני קלארק.
ביאס הוא מאסטר של הבלדות. כשהוא מנגן בלדות, יש לו צליל שוקולדי עשיר גדול וכובש. המשך ישיר של בן ווובסטר ובלי השפעה בופית יתרה. ההשפעה הבופית מורגשת יותר בקטעים המהירים יותר. בבלדות ניכרות השפעות הסגנון הפרה-בופי, עם הויברטו הגדול והדגש על הצליל הגדול והעגול.
כששומעים את הבלדות של ביאס בשנות ה-40, שומעים עד כמה הוא השפיע על הצליל העגול והיפה של בני גולסון. מבין המוזיקאים העכשוויים, ג'יימס קרטר מושפע ממנו מאוד. אגב, קרטר מחזיק בבעלותו בסקסופון של ביאס, ומנגן בו מידי פעם.
בשנותיו האחרונות – שנות ה-60 – הצליל שלו נהיה קשוח יותר, פחות עשיר ועמוק כפעם ועם השפעות של רולינס וקולטריין. אבל ביאס לא היה מסכים לקביעה זו. הוא טען כי הוא זה שהשפיע על טריין ולא להיפך.
בכלל, דון ביאס אינו איש שממעיט בערך עצמו. אם תשאלו אותו – הוא התחיל את הכל:
"אני הייתי היחיד מהאסכולה של הוקינס שהיו לו רעיונות מודרניים. הרבה דברים שאח"כ נקראו 'ביבופ' היו דברים שאני חשבתי עליהם קודם. פארקר הושפע ממני עוד לפני שהתפרסם. הוא שאב ממני הרבה רעיונות שאח"כ הפכו להיות אבני יסוד בג'אז המודרני אבל אני לא מקבל את הקרדיט על כך כי אני גולה באירופה – הרחק מהסצינה בניו יורק."
לגבי הטענה כי נסיעתו לאירופה עצרה את התפתחותו ענה: "שטויות. יש שני סוגי מוסיקאים: היוצרים והחקיינים. אני שייך ליוצרים. גם אם אמצא את עצמי באמצע מדבר סהרה אמשיך להיות יוצר. אני ממשיך בדרך בה רציתי ללכת. כלום לא ישנה את זה"
בין אם הוא צדק או לא, מה שבטוח הוא, שביאס סבל כל חייו מהיותו נחבא בצילם של ענקים. בהתחלה היה בצילו של קולמן הוקינס, ואח"כ בצילם של דקסטר גורדון וג'ון קולטריין.
ולא שהוא היה פחות טוב מהם. ממש לא. הוא פשוט לא היה דמות כריזמטית כמוהם.
ונראה שהתיסכול מהמצב הזה לא עזב אותו עד יומו האחרון.
דון ביאס נפטר באמסטרדם בשנת 1972. בן 59 היה במותו
מעטים בארה"ב זכרו אותו ואת מורשתו, וחבל. ביאס היה הטנור הכי בופי בין נגני הסווינג ונגן הסווינג בין נגני הבופ. תרומתו למעבר בין סווינג לבופ היתה משמעותית ויצירתו המוסיקלית עומדת גם היום במבחן הזמן.
