העולם היום הוא עולם קשה.
קשה להתפרנס. קשה להרים את הראש מעל המים. זה נכון שבעתיים לעצמאים ובטח למוסיקאים עצמאיים.
כולכם רוצים לקבל את המקום המגיע לכם. כולכם רוצים להתקבל לפסטיבלים, לאירועי החשיפה, להיות מושמעים בפלייליסטים ברדיו וכד'. זה טבעי וברור. כמו שברורים התסכול והאכזבה אם לא התקבלתם לפסטיבלים או לאירועי החשיפה או שהשיר שלכם לא נבחר לפלייליסטים.
אבל פעמים רבים התסכול והאכזבה מתורגמים למשפטים כמו "זה הכל פרוטקציה", "תמיד מופיעים שם אותם שמות" או "המנהלים האומנותים לא מבינים כלום במוסיקה."
ובימים שאין בהם פסטיבלים, אני שומע ממוסיקאים משפטים כמו "צריך פרוטקציה כדי להיכנס לפלייליסט" או "הכל מושחת" או "כולם שם אשכנזים/לבנים/גברים (מחקו את המיותר)"
אין ספק, יש אמת בחלק מהאמירות האלה.
במציאות בה אנחנו חיים יש חסמים מאוד משמעותיים מכל מיני סוגים, שמונעים את הפצת המוסיקה שלכם וקידומכם האישי, רק על בסיס האיכויות שלכם ושל המוסיקה שלכם. וכשהחסמים הללו מוטחים בפרצופיכם, התחושה מתסכלת ולעיתים אף מייאשת.
אבל בין מודעות לקיומם של חסמים והמציאות האי שיוויוניות ושאיפה לבטלם, לבין אימוץ דפוס חשיבה קורבני – המרחק גדול
וזה, למעשה חלק נוסף, חלק רביעי, במדריך בהמשכים שלי:
כיצד תכשלו כמוסיקאים : המדריך לכל הדרכים הבטוחות להכשל
תזכורת:
דרך בטוחה להכשל מס' 1: חכו לאביר על סוס לבן שיופיע ויקדם את הקריירה שלכם
דרך בטוחה להכשל מס' 2: תהיו פרפקציוניסטים
דרך בטוחה להכשל מס' 3: תהיו קמצנים בקידום הקריירה שלכם
וכעת לחלק הרביעי:
חלק רביעי: המשיכו לאמץ דפוס חשיבה קורבני
מוסיקאים לא מעטים מאמצים לעצמם דפוס חשיבה קורבני. כזה שמסביר כל אי הצלחה שלהם באי ההוגנות של המציאות.
מבחינתם, הכל מושחת, הכל תלוי פרוטקציה, כל מקבלי ההחלטות טיפשים או חסרי הבנה, כל מקבלי ההחלטות הם רק גברים/אשכנזים/לבנים וכו'.
מוסיקאים יקרים, עצרתם פעם לחשוב מה דפוס חשיבה קורבני זה גורם לכם?
במצב הזה, בו אתם מסתכלים על המציאות שמסביבכם מתוך נקודת השקפה של קורבניות-נצחית כזו, אין לכם שמץ שליטה על החיים שלכם. אתם רק פקק שעם שצף במימי האוקיאנוס האדירים.
וזה, מוסיקאים יקרים, זה גם שטויות, וגם מסוכן עבורכם
אגב, זה לא משהו שמיוחד רק למוסיקאים, כמובן. כל החברה הישראלית מבוססת על דפוס חשיבה קורבני. על "אכלו לי-שתו לי". כל השיח הציבורי כאן בשנים האחרונות הוא שיח של דפוקים. אפילו ראש הממשלה שלנו רואה את העולם דרך המשקפיים של דפוס חשיבה קורבני.
אז נכון, לחיות בישראל היום זה לא פשוט. עוד פחות פשוט זה להיות עצמאי בישראל. ובטח לא פשוט להיות מוסיקאי עצמאי בישראל.
אבל זה לא אומר שאין לכם שום שליטה על מהלך החיים והקריירה המוסיקלית שלכם
המתכון הבטוח שלכם להכשל הוא להמשיך באימוץ דפוס חשיבה קורבני.
אבל אם אתם רוצים להצליח, ואתם רוצים שהמוסיקה שלכם תגיע לאנשים ותיגע בהם למרות כל החסמים והדפיקות המובנית במערכת, אתם חייבים לשנות את המנטליות הקורבנית הנצחית הזו. בשבילכם.
הדרך היחידה שלכם להשתפר, לצמוח ולהצליח כמוסיקאים עצמאיים, היא לקחת אחריות על מעשיכם ועל תוצאות הפעולות ואי-הפעולות שלכם.
באנגלית קוראים לזה Accountability.
באופן לא מפתיע, עד לפני שנים בודדות בכלל לא היתה מילה מקבילה בעברית, עד שהאקדמיה חידשה את המילה אחריותיות.
דפוס חשיבה קורבני תוקע אתכם. הוא לא מאפשר לכם ללמוד מטעויות, להשתפר ולפרוש כנפיים.
רק אלה מכם שישנו את דפוס חשיבה הקורבני שלהם ויקחו אחריות על מעשיהם ועל חייהם – יוכלו להשתפר, לצמוח, להתקדם ולהצליח.
דפוס חשיבה קורבני גם הופך אתכם למרירים ולשליליים, וזה פוגע קודם כל בכם. זה רע לנשמה שלכם, וזה רע לסיכוייכם להתקדם, כי אף אחד לא רוצה לעבוד עם אדם נגטיבי ומריר.
אז מה עושים? או!
שנו את דפוס החשיבה הקורבני ע"י ניסוח מחדש של תחושותיכם
דפוס חשיבה קורבני מכתיב התבוננות חסרת אונים על המציאות שלא מאפשרת לצמוח ולהתקדם.
הצעד הראשון בשינוי דפוס חשיבה קורבני לדפוס חשיבה עם אחריותיות, הוא לנסות לנסח מחדש את ההתבוננות שלכם על המציאות, באופן שיאפשר לכם יכולת של ביקורת עצמית, השתפרות וצמיחה.
ולכן, במקום לומר או לחשוב
"הקהל של היום מטומטם ולכן הוא לא מוצא שום ערך במוסיקה שלי ושומע סטטיק ובן אל"
נסו לומר ולחשוב
"לא הצלחתי להעביר לקהל את המסר שיבהיר לו עד כמה המוסיקה שלי רלוונטית עבורו"
או במקום לומר
"אינדינגב לא קיבלו אותי בגלל שהם לוקחים רק את החברים שלהם"
נסו לומר
"לא הצלחתי לגרום למקבלי ההחלטות באינדינגב להקשיב ולהעריך את המוסיקה שלי"
למרות הדמיון, ההבדל בין המשפטים הראשונים לאחרונים הוא גדול מבחינת האחריותיות שלכם ומבחינת היכולת שלכם לבדוק איך תוכלו לצמוח ולהצליח במצב העניינים הנוכחי.
שאלות בעקבות הניסוח מחדש של המציאות
כעת, אחרי שניסחתם מחדש את המשפט:
"אינדינגב לא קיבלו אותי בגלל שהם לוקחים רק את החברים שלהם"
למשפט
"לא הצלחתי לגרום למנהלים של אינדינגב להקשיב ולהעריך את המוסיקה שלי"
שמאפשר לכם יכולת של ביקורת עצמית, השתפרות וצמיחה, תוכלו לנסח לעצמכם שאלות הנובעות ממנו.
הנה כמה שאלות לדוגמה שאתם יכולים לשאול את עצמכם בעקבותיו:
- האם וכיצד קידמתי את המוסיקה שלי במהלך כל השנה ברשתות החברתיות בהם משוטטים מנהלי האינדינגב?
- האם וכיצד קידמתם את המוסיקה שלכם בהופעות ברחבי הארץ וחו"ל? והאם האנשים הנכונים יודעים על זה?
- איך אנחנו נראים על הבמה? האם ההופעה שלנו עוברת מעולה או סתם "בסדר"?
- האם אתם משקיעים ביצירת קהל אוהדים אמיתי לכם או שאתם מצפים שאינדינגב יעשו עבורכם את העבודה?
- האם הוידאו ששלחתי במועמדות הוא איכותי מספיק או נשמע ונראה כמו צילום חובבני בסמארטפון רועד?
- האם הביו ששלחתם עם המועמדות נשמע מעניין ומעורר סקרנות, או משעמם ומעורר פיהוק?
- האם האתר שלנו וכלל דרך ההתנהלות שלנו משדרים מקצוענות בהתנהלות או חובבנות שמתאימה יותר לבני עשרה משועממים שמחליטים בחופש הגדול להקים להקה? ("הי, בשביל מה אני צריך אתר? יש לי פייסבוק ואינסטגרם", "הי, רשימת תפוצה זה בשביל זקנים. חפשו אותי בפייסבוק"… )
- וכו' וכו'
נסחו לעצמכם רשימת פעולות הנובעות משאלות אלה אותם עליכם לבצע
כל אחת משאלות אלה, תאפשר לכם, אם רק תרצו, לנסח לעצמכם סדרת פעולות שאתם יכולים (וצריכים) לעשות כדי להשתפר – גם מבחינה אומנותית, וגם מבחינת הניראוּת שלכם בקהל ובקרב מקבלי ההחלטות.
כי הנוסחה היא פשוטה (ובכוונה פשטנית): אם תהיו להקה שגם עושה מוסיקה נהדרת, גם תהיה לכם הופעה בימתית מעולה, גם נוכחות בלתי פוסקת ומרשימה ברשתות החברתיות ובהופעות ברחבי הארץ, גם יהיה לכם קהל נאמן שבאמת אוהב את מה שאתם עושים וגם תשדרו מקצועיות בהתנהלות העסקית שלכם – הסיכוי שלכם להופיע בפסטיבלים ובפלייליסטים ישתפר פלאים.
וזה יהיה נכון גם אם לא שירתתם בסדיר עם המנהל האומנותי של אינדינגב, לא גדלתם בקיבוץ של המפיק של רמות מנשה או שאין לכם מנהל בעל מוניטין וקשרים בתעשייה.
ואתם יודעים מה? אתם תמיד יכולים להקים בעצמכם פסטיבלים. צרו לעצמכם את המציאות ואת הזדמנויות החשיפה והפרנסה. בהיסטוריה של המוסיקה ושל האומנות בכלל תגלו שלא מעט פסטיבלים ואירועים חשובים שנוסדו על ידי מוסיקאים שהממסד דחה אותם.
לסיכום:
זכרו תמיד – שינוי תודעה משנה מציאות
זהו אם יש לכם דפוס חשיבה קורבני שתוקע אתכם, ונסו לשנות אותו ע"י ניסוח מחדש של תחושותיכם בדרך שתעצים אתכם, תאפשר לכם ליטול מחדש אחריות על חייכם ולהתקדם עוד ועוד – למרות כל החסמים והקשיים האובייקטיביים.
תודה גדולה ברק,
הפוסטים שלך תמיד מעוררים למחשבה ולפעולה
תודה יולנטה. שמח לקרוא את שכתבת!
מעולה כרגיל!
תודה שיר!
מעולה.תודה !!!!
תודה לך רז!