האושפיזין של BarakMusic: יונתן גרינשטיין

בפרוס עלינו חג הסוכות, אארח שבעה מהמוסיקאים שהיו פעילים ביותר בדף הפייסבוק של הבלוג. מוסיקאי אחד בכל שבעת ימי הסוכות

האושפיזין של BarakMusic הסכימו לענות על שאלון קצר שהכנתי, לספר טיפה על עצמם וכמובן לתת לנו לטעום מהמוסיקה שלהם
**
האורח השישי שמגיע להתאשפז אצלי בסוכה הוא

יונתן גרינשטיין

 

אתם מוזמנים להאזין למוסיקה של יונתן בזמן שתקראו את הראיון

יונתן גרינשטיין והמוסיקה שהוא יוצר, מציעים עתיד מבטיח לג'אז הישראלי.

הוא בעל קול שונה, עדין אך מתפרץ, נוכחות בימתית שמזכירה מופעי רוק אנרגטיים, ומנגינות יפות וליריות  – החיבור שנוצר עם הקהל הוא עמוק ומשמעותי. יש לו סטייל חדש ואישי, עם כוונה אמיתית מאחוריו; אולי זו ההתחלה של תקופה חדשה.

בחודש הקרוב, הוא עומד לשחרר אי.פי מרשים – Vol 1 – הראשון מסדרה של שלושה, ובנובמבר תוכלו לראות אותו בהופעה נדירה בארץ, כחלק מארועי החשיפה הבין לאומית בצוללת הצהובה.

יונתן הסכים לענות על שאלון קצר:

 

1.  המוסיקאי שאני שומע הכי הרבה לאחרונה הוא:

האמת היא שלאחרונה לקחתי סוג של הפסקה מלהאזין למוסיקה.

בדרך כלל אנשים שאני מכיר עושים את זה בגלל רוויה מסויימת, או סתם כי הם לא מצליחים למצוא משהו טוב. אבל יש לי סיבה יותר מעניינת – אני בדרך להקליט עוד אי.פי ואני לא רוצה להשמע יותר מדי דומה למוסיקאים אחרים.

קראתי פעם ראיון עם קווינסי ג'ונס שבו הוא סיפר שלכל אמן שהוא מפיק הוא נותן את ההוראה הבאה – במשך חצי שנה להאזין רק לאלבומים שהם מחשיבים יותר טובים מהמוסיקה שלהם. ואחרי חצי שנה, שבה כמובן המוסיקה משתפרת באוסמוזיס כמעט, לוקחים הפסקה ועובדים ממש ספציפי לקראת ההקלטה. אז זה מה שאני עושה בחצי שנה האחרונה, וכרגע לקראת ההקלטה אני בהפסקה. לפני זה השתדלתי להאזין כמעט אך ורק לרוברט גלאספר, ג'ושוע רדמן, בראד מהלדאו, לורה מבולה, גרטשן פרלאטו, ד'אנג'לו, פליינג לוטוס, ביורק, רדיוהד, טיילור מקפרין וקנדריק לאמאר. לא בהכרח בסדר הזה ולא בהכרח לאלבום ספציפי.

מהצד של הג'אז, הכיוון היה להתרחק מג'אז ישן יותר, למרות שזו עדיין אחת האהבות הגדולות, ולמצוא אמנים שפועלים היום שהצליחו לפרוץ לקהל יותר מגוון עם רפרטואר יותר מגוון. ובעיקר הייתי צריך להמנע מלהאזין להקלטות של אמברוז אקינמוסירה או וולטר סמית' השלישי – שניהם נהיו השפעה יותר מדי גדולה עלי. במקביל, חיפשתי והרשתי לעצמי להאזין לאמנים מז'אנרים אחרים שאני מרגיש שממש קמו עם קול ייחודי ושונה, ושהצליחו לשנות את הז'אנר שהם פועלים בו על ידי זה שהם פשוט היו עצמם. (והרשתי לעצמי להקשיב ללורה מבולה וטיילור מקפרין פשוט כי אני ממש אוהב את האלבומים שלהם).

אבל כרגע, הכי הרבה אני מאזין להקלטות שלי ושל הלהקה מחזרות, ומכין רשימות של מה חזק ומה חלש.

 

2.  המועדון / האולם שהכי כיף לי להופיע בו:

ללא ספק מקום בניו יורק בשם Rockwood Music Hall.

זה מין קומפלקס של ארבעה בארים (שלושה בגדלים שונים להופעות ואחד קטן רק לשתייה). ההופעות בו כמעט תמיד חינם או בתשלום נמוך – החדר הקטן יותר תמיד חינם- המלצרים עוברים עם צנצנת לטיפים, והכי הרבה ששילמתי כניסה באחרים היה 15 דולר ביום המופע. המוסיקה היא בעיקר מה שמכנים אינדי, הרבה סינגר/סונגוורייטר. איך שהוא הצלחתי לשכנע אותם לתת לי ולג'אז שלי לנגן שם גם, וזה משהו שהתחיל להיות טרנדי שם לאחרונה. התחלתי להופיע שם עם הלהקה שלי בערך פעם בחודש לפני כמעט שנה וזה לחלוטין שינה את המוסיקה שאנחנו מנגנים.

יש ברוקווד וייב מיוחד מאד. קודם כל יש למקום קהל, הוא מועדון מוכר ומושך הרבה קהל משל עצמו. במקביל יש לו חלונות גדולים, כך שאנשים שעוברים ברחוב רואים את ההופעות ורוצים להכנס אם זה נראה כאילו יש התרחשות טובה על הבמה. המופעים הם בעיקר בעמידה, עם כמה שולחנות קטנים ומושבים על הבר. וזה יוצר מצב שאנשים גם מקשיבים למוסיקה אבל גם רוצים לזוז. שזה משהו שדי נעלם מרוב מועודוני הג'אז. ככה שצריך תשלובת מיוחדת של מוסיקה שגם יש מה להקשיב לה, גם לא מעמיסה יותר מדי מידע, גם מרגשת וגם יש בה מספיק גרוב בשביל שיהיה אפשר להקשיב בעמידה. וזה ממש תענוג ואתגר מעניין.

זה הוביל אותי להפתח להשפעות שונות שתמיד היו אצלי ובכתיבה שלי, ולהביא אותן לפרונט וגם לנסות לשלב ביניהן, במקום ההפרדה שהייתה לי קודם. כל פעם שאני מופיע שם, אנשים תמיד נרשמים לרשימות תפוצה, תמיד באים לדבר עם הלהקה, תמיד מצלמים וגם קונים דיסקים ומספרים לחברים. כל מה שרוצים מקהל במועדון.

 

3.  המקום / האדם שאני הולך אליו כדי לקבל השראה:

אני משתדל תמיד לעבוד ולכתוב ולהתאמן גם אם אני לא במצב רוח מיוחד, אבל אין ספק שהשראה היא חיונית. בהמון מובנים אני כמעט אובססיבי לגבי השראה, ואני חושב שהמון מהעבודה שלנו כאמנים, היא שיהיו לנו את הכלים ואת ההקשבה לא רק בשביל להיות פתוחים להשראה, אלא גם בשביל לדעת מה לעשות איתה כדי שנוכל לנסוך השראה בקהל שלנו. 

בעיקר אני מנסה לחפש דברים ממחוץ למוסיקה שיעזרו לי.

הרבה פעמים אני יותר מדי מנתח את המוסיקה שאני מאזין לה, או משווה אותה יותר מדי לשלי, או חושב מה כדאי לי לקחת ממנה, בשביל באמת לקבל השראה.

אני קורא המון המון ספרים. לאחרונה התחלתי לקרוא המון ספרי קומיקס – אני מרגיש שהחיבור של סיפור בטקסט עם ויז'ואל, והחופש שיש בזה שהז'אנר פשוט עובד מחוץ למיינסטרים, אבל עדיין נישה גדולה מספיק בשביל ליצור עניין זה משהו ממש מיוחד (וגם עם פוטנציאל מקביל לג'אז בעיני). בין הסדרות הטובות שקראתי לאחרונה יש את Sandman של ניל גיימן משנות התשעים (ולאחרונה התחיל לצאת גם בתרגום לעברית), Sex Criminals ו-Saga שיוצאים בהוצאה בשם Image Comics.

במקביל, בערך פעם בשנה מאז גיל 9, אני קורא את Ender's Game, שהוא עד היום הספר האהוב עלי (למרות שמזמן למדתי שאני ואורסון סקוט קארד, הסופר, רואים את העולם מאד אחרת והוא אדם די מיזוגני, וזה מורגש גם בספר הזה). כרגע, אני קורא ספר די מצחיק עם עצות כיצד להיות גבר שנכתב ע"י עורך בGQ Magazine, ולא מזמן סיימתי ספר בשם On Beauty של זיידי סמית' שהיה מרגש, משמח, עצוב ויפה בעת ובעונה אחת. ברשימת הקריאה לתקופה הקרובה יש ספר של Ta-Nahisi Coats, הוגה דעות די טרנדי, על יחסי הגזע בארה"ב וInfinite Jest של דיוויד פוסטר וואלס, פילוסוף וסופר שנאום שלו בשם This is Water שינה את חיי.

ויש לי ספר בשם Getting There שאני קורא הרבה – יש בו ראיונות עם אנשים שהצליחו בתחומם, בעיקר באמנויות או בעמותות ללא מטרות רווח, והם מספרים על התהליך והקשיים בלהגיע לשם. זה מאד מחזק אותי בימים שאני מרגיש שאין סיכוי שמשהו יעבוד. 

מבחינה אנושית, אחד הדברים שאני הכי משתדל הוא לשמור על קשרים אמיתיים עם חברים ולא רק וירטואלים דרך פייסבוק.

יש לי קבוצה מצומצמת מאד של חברים שאני משתף בדברים אישיים ורגשיים, ויש קבוצה עוד יותר מצומצמת שמקבלת ממני סקיצות מוסיקליות והקלטות מחזרות לייעוץ. אני חושב שקשר אנושי קרוב הוא חיוני להשראה, ושעד כמה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות אוןליין כל הזמן ולהגיב לכל פוסט או הודעה מהר בשביל שנשאר בתודעה כמותג, עוד יותר חשוב לדאוג שיש מסביבנו אווירה חמה ותומכת שתוכל להזכיר לנו מה הכיוון והקונספט של החיים ושל המוסיקה. החברים שלי הם אנשים מדהימים ואני אוהב אותם מאד, כמו המשפחה שלי, והם נוסכים בי יותר השראה מהמון דברים אחרים.

לא מזמן אמרתי לחברה יקרה שאני רואה ג'אז כמוסיקת אנדרגראונד או סוג של תרבות נגד, והיא הגיבה בזה שבעצם הכי תרבות נגד היום, זה בכלל לא להיות אוןליין אלא אשכרה להפגש עם אנשים בחיים האמיתיים ולהקשיב להם. אני מתחיל לחשוב שזה חלק משמעותי מהכח שיש בג'אז, שזו מוסיקה חיה שנעשית ברגע האמת ושחייבים לצרוך אותה לייב, פנים מול פנים עם האמן, ושאולי זה המסר הכי משמעותי שיש במוסיקה שלי.

 

4.  סדר היום המוסיקלי שלי הוא:

אני משתדל, עד כמה שניתן, שכל היום שלי יסתובב סביב מוסיקה.

בין אם זה להתאמן על הכלי (שבשיא הכנות אני לא עושה מספיק), או להתאמן על כתיבה (שזה קריטי ואני אף פעם לא מאמין כמה אנשים שוכחים לעבוד על זה!), או אשכרה לכתוב, או לעשות חזרות, או לדמיין הופעות, לבנות סט-ליסט, להקשיב ולנתח מוסיקה וכו' וכו'.

בגדול, לכל מקום שאני הולך, אני עם אוזניות ומוסיקה שמתנגנת. הרבה פעמים, כתרגיל, אני אשתדל להקשיב רק לכלי אחד בהקלטה כל הנסיעה, או רק לשניים, בשביל להבין יותר לעומק מה התפקיד של הכלי הזה או כמה סטייל יש למי שמנגן – איך הבס תופים יושבים ביחד בהקלטה של ד'אנג'לו בכיוון אחד של הנסיעה, ואז איך הבס תופים יושבים באלבום של ביורק בדרך חזרה.

אני אשתדל להתאמן על הכלי כל יום, אבל גם אם לא יוצא, חלק מהזמן שלי יהיה בלדמיין סולואים, או כיצד להגיש מנגינות – זה ממש כמו דמיון מודרך עבורי. אני מדמיין את כל האפשרויות בדקדוק, לרמה של איך הסקסופון ירגיש בידיים כשאני אנגן את החלק הזה של המנגינה. זה מאד תורם. אני מרגיש כאילו שכשאני עושה את זה, כשכבר כן יוצא לי להתאמן על הסקסופון, הכל זז יותר מהר או יותר פשוט, ככה שהאימון יותר אפקטיבי.

יש לי קלידים בבית, ואני די כל הזמן מנגן עליהם – בין אם זה עד שהמים לקפה רותחים או כי השותף לדירה בשירותים ואני צריך לחכות. אני כל הזמן מנגן שוב ושוב שירים שלי שאני עובד עליהם, לבדוק מה עדיין נשמע טוב גם אחרי כמה ימים, שבוע, חודש, וגם בודק אופציות אחרות – אולי אקורד אחר, או פזמון שונה.

זה סדר יום שהוא די בלגן, אבל אני מרגיש שהוא מוביל לזה שכל היום בעצם מסתובב סביב מוסיקה עם הפרעות של החיים עצמם, ולא יש דברים לעשות ואז אולי נשאר גם זמן למוסיקה.

יש כמה דברים שאני עושה במהלך היום שהם לא מוסיקליים אבל הם קריטיים לזה שסדר היום הזה עובד –

קודם כל, אני קם בבוקר. זה נשמע מצחיק, אבל המון מוסיקאים וגם אני לתקופות, בין השאר כי העבודה היא בלילה, מתרגלים לסדר יום הפוך, או להתחיל את היום אחרי הצהריים. אבל בגלל שאני בגדול אדם שזז די לאט, בעיקר בבוקר, לקום מוקדם גורם לי להרגיש כאילו ניצחתי את היום. ועד שחברים שלי מתעוררים, אני כבר הספקתי לשלוח את כל האימיילים, לכתוב אולי קצת, לראות מה קורה בפייסבוק וכו'. עוד שני דברים משמעותיים שהתחלתי לעשות לאחרונה ומאד עוזרים לי זה לא(!) להסתכל על הפלאפון איך שאני קם (אני שם אותו על מצב טיסה בלילה), ולהכנס לפייסבוק רק פעם ביום (ביטלתי את הנוטיפיקציות, ורק תיוגים נשלחים לי למייל, ואז אני אכנס לבדוק אם זה בסדר שישאר התיוג).

שוב, בגלל שאני זז לאט, השקט הזה מאד תורם, ומונע ממני להכנס ללחצים ולמצב התגוננות ישר על הבוקר. יותר כיף לאכול משהו קל ולשתות קפה קודם. חשוב לזכור שהטכנולוגיה צריכה לעבוד בשבילנו ולא ההפך.

 

5.  מספר השעות שאני מקדיש בכל יום/בכל שבוע לפעולות שיווק וניהול הקריירה שלי:

זה גם יותר בבלגן אצלי – למרות שכל אנשי העסקים והניהול למיניהם מאד בעד סדר יום מאורגן ומתוזמן ואפילו יש להם מספרים ומחקרים לחזק את סגנון החיים שלהם.

אני חושב שקודם כל חשוב מאד להבין מה כולל הקונספט של שיווק וניהול הקריירה.

כי הרבה אנשים חושבים ששיווק זה יהיה רק לפרסם על עצמם דברים בפייסבוק או שוב לשלוח קומוניקט משעמם וגנרי לעיתון – שני דברים חשובים ללא ספק, אבל יש הרבה יותר לשיווק רק מזה.

נגיד, חלק מהתהליך הוא לקחת את הזמן לחשוב מה אתה משווק – את המוסיקה כמובן, אבל מה עוד? אולי את הפרסונה הבימתית, אולי דוקא סיפור מעניין שקשור לאלבום, אולי את כל החבילה. קל לחשוב על זה סתם כזוויות לשיווק של המוסיקה, אבל זה יותר חשוב ומשמעותי מזה. לפעמים כל הסיפור של האלבום נגיד יותר שווה שיווק מהאלבום עצמו – לא מבחינת רמה, אלא מבחינת מה אני רוצה שישווק.

חבר טוב ומוסיקאי מגוון ומוכשר, איתמר בורוכוב, סיפר לי על ראיון שהוא קרא עם ריף כהן, שבו היא סיפרה שהיה לה מין חזיון של סבתא שלה אבל כשהיא מסתובבת בתלאביב של היום – והיא הבינה שהפרסונה המוסיקלית שלה הוא להיות סבתא מרוקאית בעיר תלאביב בשנות האלפיים (או ככה לפחות אני זוכר כרגע, סליחה ריף ואיתמר אם הסיפור שונה!). והקונספט הזה, לא רק שהוביל אותה ליצור מוסיקה מרגשת מיוחדת ואדירה, אלא גם הוביל למשהו שאפשר לשווק שהוא יותר גדול ומשמעותי מעוד אלבום או עוד הופעה – זה משהו שעכשיו תקף למספר אלבומים והופעות וכו'. זה לא רק זווית בשביל הפרוייקט הנוכחי. אז לפעמים להשקיע זמן מחשבה בזה גם יחשב עבודה על שיווק בעיני. 

עכשיו מבחינת ניהול, בעיני, התפקיד של מנהל הוא לדאוג שכל הדברים מתרחשים כשהם צריכים להתרחש – כלומר יש הופעות מתי שצריך, הקלטות מתי שצריך, כל מה שמעורב בשיווק מתרחש, המוסיקה מתרחשת הכי טוב וכל זה מגיע למי שזה צריך להגיע אליו. וההבנה איך עושים את זה ומה טוב באמנות שלך, והיכולת לגרום לדברים האלה לקרות, לצד להוציא ממך את המקסימום האמנותי, והקשרים בשביל לגרום לזה לקרות מתי שצריך ולדאוג שהמוסיקה יוצאת הכי טוב שאפשר, זה מה שמבדיל מנהל אדיר מהמנהלים הטובים והבסדר והרעים.

לי אין כרגע מנהל כזה, אז התחומים האלה – ההבנה והתכנון והיכולת והקשרים והתזמון –  זה משהו שאני פשוט ממשיך ודואג לו באופן רציף, באופן הכי טוב שאני יכול. 

שוב, אני משתדל שכל היום שלי יסתובב סביב מוסיקה, אבל אני גם דואג להשתדל כל הזמן להזיז דברים "לא מוסיקליים" שקשורים במוסיקה. האם אפשר לקבוע עוד הופעה, עוד חזרה, לכתוב עוד פוסט בבלוג, עוד פוסט בפייסבוק או תמונה באינסטגרם ובמקביל שומר על עיניים ואזניים פקוחות – האם יש לי פה משהו שאני יכול לתת למישהו אחר? נגיד ושמעתי עכשיו דיסק מגניב שאני יודע שמנהל שאני מנסה לעבוד איתו יאהב, אני אשלח לו לינק או עותק, למרות שזה תורם יותר ללהקה אחרת – כי זה יוביל אותו לזכור אותי וכשיהיה לו מה לתת, זה יגיע אלי.

אז גם הנושאים האלה הם בבלגן וקשה לי לכמת אותם לשעות יומיות או שבועיות. זה פשוט משהו שאני משתדל כל הזמן להיות מודע אליו. בהמון מובנים, ברור שהיה יותר קל אם היה מישהו שאומר לי בדיוק מה לעשות, איך, איפה ומתי. הבורות היא ברכה. אבל היא גם קללה, ועדיף בעיני לא להיות בור. אז פשוט הבנתי שאני צריך לדאוג גם לשאר הדברים, ואני משתדל לעשות כמה שיותר וללמוד כמה שיותר. זה לא קל, וללא ספק אני עושה גם טעויות בדרך, אבל זה משתלם.

 

 

6.  אם פיה טובה היתה נותנת לי 50,000 ש"ח שמיועדות רק לקידום הקריירה, זה מה שהייתי עושה בהם:

פעם הייתי צוחק עם חבר יקר והמוסיקאי הכי עמוק שאני מכיר, מתן צ'פניצקי, שבימינו, עם עשרת אלפים דולר אפשר להפוך לכוכב ג'אז תוך שנה, תוך ניהול נכון של הכסף. אני עדיין קצת חושב שזה אפשרי, אבל לא כזה פשוט.

בגדול, עם כזה סכום, הייתי מסיים הקלטות שלי, ומוריד מעלי עומס בתחומים הפחות מוסיקליים שקצת חייבים בשבילם קשרים שאין לי כרגע. הייתי שוכר יחצ"ן חזק לפרוייקט, אולי אפילו יחצ"ן ספציפי בנוסף לפרסום במדיה חברתית. הייתי מצלם וידאו טוב של הלהקה בלייב ואולי וידאו טוב לשיר לא בלייב. ומשתמש במה שנשאר בשביל לספוג את ההפסדים שקשורים בלהיות בטור עצמאי וקובע אחד. 

אני חושב שדוקא בדברים כאלה חשוב להיות מאד ספציפי, ובשביל להשיג את כל הדברים האלה זה זה לא סכום אידיאלי, וזה אומר לעבוד עם חברה אולי קצת פחות מוכרים ומנוסים, אבל היי- גם אני כרגע פחות מוכר ומנוסה, וחמישים אלף שקל זה סכום די קטן ביחס למה שמשקיעים באמנים מוכרים ומנוסים.

אני חושב שהרבה פעמים עדיף להיות בתנועה מסוימת מאשר לשבת ולחכות עד שהכל מושלם ו/או יש כסף לעשות הכל בצורה הכי טובה. כי אם הרעיון הוא טוב, ומצליחים להביא אותו לרמת ביצוע טובה, אפשר לרוץ, ונגיע למושלם אחר כך. המון אמנים שנראה שהצליחו משום מקום בין לילה, בעצם הוציאו הרבה דברים פחות מושלמים קודם.  לפעמים עדיף להתחיל ולהגיע לשם תוך כדי תנועה. אני עוד לא משוחרר מספיק ובטוח בעצמי בשביל לעשות את זה, אבל זה בהחלט משפתר אחרי כמה שנים של גניזה של הקלטות וקצת חוסר מעש.

במקביל, למדתי על בשרי שאני לא טוב בלהתעסק בכסף. אני וכסף לא מסתדרים טוב. אני אוהב לבזבז אותו כשיש לי, וכסף אוהב לנזול לי מהידיים מהר מדי. אז דווקא בדברים כאלה, אני ממש מארגן תקציבים מסודרים (ודואג להשאיר סכום בצד למקרי חירום!), ובא לדברים עם פנקס ועט ומחשבון בטלפון ושומר את כל הקבלות.

המון מוסיקאים שאני מכיר חולמים רק להוריד מעליהם את כל האחריות מלבד המוסיקה, אבל אני חושב שזה כבר לא יכול לקרות יותר, בטח לא בנישה קטנה כמו הג'אז. אז בכל מקרה הייתי נשאר מאד מעורב בכל התחומים.

 

7.  אם הייתי חייב לגייס בתוך חודש 20,000 ש"ח מדברים שקשורים למוסיקה, זה מה שהייתי עושה:

שוב, בענייני כספים למדתי להיות מאד מאד מסודר.

אם זה להשיג סכום ממוסיקה בתקופה מאד קצרה, הייתי עושה המון דברים מוסיקלים שאני משתדל להתרחק מהם.

 אז זה אומר לקחת תלמידים שבדרך כלל הייתי מסרב להם (ילדים קטנים, או אנשים שאני לא מתחבר אליהם טוב), תלמידים בנושאים שאני פחות אוהב ללמד (פיתוח שמיעה או תיאוריה), לנגן בארועים שבדרך כלל הייתי מסרב להם (נגיד לנגן עם דיג'יי להיטים, או בארועים עם הפרדה בין נשים לגברים) או סגנונות מוסיקה שבדרך כלל הייתי מסרב להם. בתכלס, אפילו להצטרף לצוות טכני של הגברה, עד כמה שזה לא רווחי ועבודה מאד קשה, נחשב בעיני קשור למוסיקה והייתי עושה את זה אם הייתי זקוק לכסף הזה בחודש. אני מכיר לא מעט מוסיקאים שמדברים על עבודה בתחומים יותר מגוונים של תעשיית המוסיקה, ורק משבחים כמה הרבה הם למדו מזה. אפילו להיות מזכיר בקבלת פנים במשרד ניהול או יחצ"נות זה קשור למוסיקה ויכול להיות מאד מעשיר ומלמד – למי שיש את הכלים לעבודה כזו ורוצה לעבוד וללמוד.

אני חושב שהמון פעמים הרבה מוסיקאים פשוט נשארים סגורים בתוך עצמם והם מפספסים המון אופציות. לפעמים אפשר לבקש טובות מאנשים, או לפחות לידע אותם שאתם פתוחים ומחפשים עבודה – אני מאמין שאנשים אוהבים לעזור. היו לי פה בניו יורק תקופות מאד לחוצות כלכלית ואמרתי לאנשים שאני מחפש גיגים גם בארועים או סגנונות שברגיל לא היו חושבים עלי כי אני "ג'אזיסט" וזה מאד עזר. אבל זה עבד בין השאר כי השתדלתי, וגם הרבה פעמים לא הצלחתי וטעיתי והייתי אדם פחות נחמד, אבל השתדלתי לעזור כמה שיותר ולהעביר לחברים כל עבודה שסירבתי אליה. אני מאמין שאנשים זוכרים את זה, אפילו אם זה רק השתדלות, והם ירצו לעזור גם כשהם יוכלו. 

 

8.  לשנה החדשה אני מאחל לעצמי:

המון השראה ומוסיקה טובה וקשרים טובים ועמוקים עם אנשים. רגעים טובים ומלאן בריאות, שמחה ואהבה. לא רק לי, אלא לכולם. באמת.

**

אתם מוזמנים להכיר מעט יותר את יונתן גרינשטיין כאן:

אתר

ערוץ היוטיוב

דף האומן בפייסבוק

Comments

  1. רז סקלס says

    יונתן , נהנתי מאוד לקרוא ולהכיר אותך מעט יותר דרך מה שכתבת

    אני מאחל לך הצלחה רבה בהקלטות , הופעות וכל תחום בחיים

    ברק, תודה גם לך ברור

Speak Your Mind

*

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.