זהו החלק השני של הפוסט על מיתוג אישי, על חיוניות הזרקת אישיות בתקשורת שלכם עם קהל –ברשתות חברתיות ובמיילים, ועל התמודדות עם התנגדויות שיש למוסיקאים בנושא. את החלק הראשון – איך תזריקו אישיות לפוסטים שלכם ותפסיקו להיות משעממים – תוכלו לקרוא כאן

תקציר הפרקים הקודמים: כדי שמישהו ישים אליכם לב ובטח כדי שישלמו לכם על המוסיקה, אתם חייבים מיתוג אישי.

מיתוג אישי מחייב הזרקת אישיות שלכם לתקשורת עם הקהל שלכם – לפוסטים ברשתות חברתיות, למיילים וכד'.

בחלק הראשון סיפרתי לכם על דפוס החשיבה האופייני לרוב המוסיקאים. דפוס חשיבה זה מתנגד נחרצות לאותה הזרקת אישיות לפוסטים ולמיילים. לכן מוסיקאים רבים מוצאים אינספור סיבות מדוע אותה הזרקת אישיות היא טעות או שאינה באמת נחוצה.

הזכרתי 3 התנגדויות שכיחות כאלה לאותה "הזרקת אישיות":

התנגדות #1: אם אזריק אישיות לפוסטים אראה לא מקצועי

התנגדות #2: אם אזריק אישיות לפוסטים שלי אאבד חלק מהקהל

התנגדות #3: האישיות המקצועית שלי משעממת. באמת שאין לי מה לומר חוץ מהמוסיקה שלי

אני מקווה שהצלחתי לשכנע אתכם למה שלוש ההתנגדויות האלה, הן לא באמת אמיתיות. הן תירוצים, שבאים ממקום של פחד וחוסר ביטחון ואתם חייבים להתגבר עליהן.

בחלק הזה, השני והאחרון של הפוסט, אספר לכם על עוד 3 התנגדויות מאוד שכיחות אצל מוסיקאים לאותה הזרקת אישיות נדרשת בפוסטים ובמיילים.

גם הפעם, אני מקווה שאצליח לשכנע אתכם שההתנגדויות האלה הן לא מבוססות על המציאות. אלה התנגדויות שמגיעות ממקום של פחד, חוסר בטחון, אי ידיעה או הסתמכות על אנשים שלא מבינים איך משווקים היום מוסיקה.

רק אם תצליחו להתגבר על כל ההתנגדויות ותתחילו להזריק את האישיות שלכם לפוסטים שלכם, תוכלו ליצור קהל אוהדים אמיתי. שיהיה מוכן לשלם עבור המוסיקה שלכם.

(ותודה לארז קינן שהתגובה שלו בפייסבוק לחלק הראשון של הפוסט, עזרה לנסח את שם הפוסט הנוכחי)

 

ההתנגדויות הבולטות שעוצרות אתכם מלהזריק את האישיות שלכם לפוסטים ולמיילים:

 

התנגדות #4: את מי מעניין מה אכלתי לארוחת צהריים או איפה אני נופשת? 

יש מוסיקאים שחושבים, שהזרקת אישיות לפוסטים, משמעה לתעד את הגלידה שאכלו, או את הבירה ששתו, ולצלם את הרגליים שלהם עם רקע של ים מהחופשה האחרונה שלהם. ולכתוב משהו מרתק ומעורר השראה כמו "אין על היםםםםם!!!1" או "עם היפות שלי ב…"

והם צודקים. זה באמת לא מעניין אף אחד. כי באמת, את מי מעניין מה אכלתם לצהריים? אולי פעם, כשתהיו סלבריטי – זה יעניין מישהו.

נכון. אתם רואים הרבה אנשים שעושים בדיוק את המעשים המגונים האלה בפייסבוק ובאינסטוש. כולל מוסיקאים. אבל זה ממש לא אומר שזה עובד להם. וגם לכם זה לא יעבוד.

מה כן יעבוד?

אם תספרו סיפור שקשור לגלידה שאכלתם, או שתהיה לכם נקודת השקפה מעניינת בעניין.

למשל:

"לכם זה אולי נראה כמו עוד גלידת כבד קצוץ, כזו שאכלתם אינסוף כמוה מאז גיל אפס, אבל זו גלידת הכבד קצוץ הראשונה בחיי. שנים לא העזתי לטעום מאחד מטעמי הגלידה הכי פופולריים בגלל…"

או

"אני לא מבינה למה אנשים מצלמים את כפות הרגליים שלהם על החול וקוראים לזה חופש. בשבילי חול זה גרגירים שנכנסים לכל חור וקפל אפשריים. אם אני הייתי ראש הממשלה הייתי משקיעה מליארדים בפיתוח משטחי חול סינתטיים."

הסיפור על הגלידה או נקודת ההסתכלות על חוף הים מספרת משהו מעניין עליכם. עושה הזרקת אישיות לפוסט שלכם. סתם תמונה של סנדביץ' – ממש לא.  

 

התנגדות #5: אני מפחד שאני לא נותן ערך לקוראים בפוסטים האלה

יש מוסיקאים שחושבים, בטעות, שהערך היחיד שהם יכולים לתת לקהל שלהם הוא מוסיקה. אם אין מוסיקה חדשה –  אז אין לפוסטים שלהם ערך.

זה גורם להם להפסיק לתקשר עם הקהל שלהם לתקופות ארוכות, בהן אין (עדיין) מה להראות או להשמיע לקהל.

מצד שני, זה גם גורם להם להתקיף את הקהל שלהם באינספור פוסטים על המוסיקה שלהם לקראת צאת הסינגלים והאלבומים.

הקהל ברוב המקרים, מגיב למאניה-דפרסיה הזו, באחת משתי דרכים: או אדישות כללית, או תחושת הספמה לא נעימה.

שתי האופציות לא יובילו אנשים להתעניין בכם ובמוסיקה שלכם.   

תכניסו לראש:

הערך שלכם לא מסתכם רק בהיותכם "יצרני מוסיקה".

אם אתם מצחיקים, או גורמים לאנשים לחייך, או גורמים להם להסתכל על דברים בצורה אחרת, או מלמדים משהו – אתם נותנים ערך!

 

התנגדות #6: אני מפחד להיחשף יותר מידי

יש מוסיקאים שמפחדים שאותה הזרקת אישיות לפסוטים ולמיילים שלהם, תגרום להם להיות חשופים מידי, ערומים מידי בפומבי.

אני מבין את אותם מוסיקאים. הם מסתכלים מסביב ורואים צהוב.

תרבות הצריכה של היום, גורמת לנו להכיר תקשורת צהובה וצינית. כזו שמחייבת אומנים מוכרים להתפשט מול "עיתונאים" בידיעות אחרונות או בערוצי הטלויזיה: לצאת מהארון, לספר על תקיפה מינית שעברו בילדותם, או על חרם שעשו עליהם בכיתה ד', והכל תמורת חשיפה לאלבום או ההופעה החדשים.

המשוואה ברורה: רוצים תקשורת? תנו סליים בצבע צהוב עמוק.

אבל האמת היא, שאתם מאוד רחוקים מסטטוס הסלבריטאים הזה. בינתיים אף אחד לא מחכה לכם בתור לראיון ב 7 לילות ודורש ליטרת בשר צהבהבה.

התגובה הזו שלכם – לחשוב ישר על חשיפה מוחלטת של הסודות הכי כמוסים שלכם, למרות שהיא מובנת – היא תגובת נגד היסטרית. היא גורמת לכם לא לגלות דבר, ממי שאתם וממה שאתם.

יש מנעד שלם של רמות חשיפה. אני לא מבקש מכם לגלות הכל. אתם לא חייבים לחשוף את הרגלי חיי המין שלכם, לספר על ההתמוטטויות הנפשיות שלכם, או אפילו על המעי הרגיז שלכם.

אבל זה לא אומר שאתם לא צריכים להיחשף בכלל.

ככל שתחשפו יותר – אנשים ירגישו אתכם כבני אדם בשר ודם, ויוכלו להרגיש קרובים יותר אליכם.  ואז, אחרי שירגישו שהם מכירים אתכם קצת כבני אדם – יהיה להם יותר נעים ואפילו יותר מעניין להקשיב למוסיקה שלם.

אז תחליטו מה רמת החשיפה שאתם מוכנים אליה, מתוך ידיעה שככל שתחשפו יותר – אנשים ירגישו יותר מחוברים אליכם, ותתחילו להיחשף!

 

לסיכום:

בשני הפוסטים סיפרתי לכם על 6 ההתנגדויות השכיחות ביותר אצל מוסיקאים לאותה הזרקת אישיות נדרשת:

התנגדות #1: אם אזריק אישיות לפוסטים אראה לא מקצועי

התנגדות #2: אם אזריק אישיות לפוסטים שלי אאבד חלק מהקהל

התנגדות #3: האישיות המקצועית שלי משעממת. באמת שאין לי מה לומר חוץ מהמוסיקה שלי

התנגדות #4: את מי מעניין מה אכלתי לארוחת צהריים או איפה אני נופשת? 

התנגדות #5: אני מפחד שאני לא נותן ערך לקוראים בפוסטים האלה

התנגדות #6: אני מפחד להיחשף יותר מידי

אז זה הזמן להתגבר על ההתנגדויות הלא רציונליות האלה. גם אם תרגישו בהתחלה מוזר ואפילו מעט מלאכותי, אתם חייבים לעצמכם להתגבר ולהתחיל להזריק את האישיות שלכם לפוסטים שלכם. אבל רק אם אתם רוצים שיהיו אנשים שבאמת יקשיבו למוסיקה שלכם, ורק אם אתם רוצים להתפרנס מהמוסיקה שלכם.

או בפשטות:

הזרקת אישיות לפוסטים -> מיתוג אישי -> יצירת קהל אוהדים -> אוהדים משלמים על המוסיקה שלכם -> קריירה מוסיקלית

בהצלחה!