חמישיית קרטיס קאונס – Curtis Counce Quintet
חמישיית קרטיס קאונס היתה לטעמי אחת מהרכבי הג'אז הטובים – אך הנשכחים – של שנות ה-50. אחד מהרכבי ההארדבופ המשובחים ביותר הגיע, לא מניו יורק, ערש ההארדבופ, אלא דווקא מלוס אנג'לס – מרכז הקוּל-ג'אז. גם הנשכחוּת הזו וגם מיקומו הלא צפוי של ההרכב מהווים סיבה מספיק טובה לדבר ולכתוב עליהם.
ואלה הם חברי ההרכב המקוריים:
הבסיסט קרטיס קאונס – Curtis Counce: בסיסט שניגן בלהקה של שורטי רוג'רס ובהמון הרכבי ג'אז ווסט קוסטיים. היה אחד מהמוסיקאים השחורים היחידם שהצליחו לחדור לאולפנים בהוליווד ולקבל Day Job בהקלטת פסקולי סרטים. באוגוסט 1956 חזר לל.א. מסיבוב הופעות באירופה עם התזמורת של סטן קנטון והחליט להקים הרכב משלו.
סקסופוניסט הטנור הרולד לאנד :Harold Land מוכר לנו מהיותו חבר של קבע בחמישייה של קליפורד בראון ומרס רואץ' שותף לאלבומים הטובים ביותר של הקווינטט האלמותי הזה. לאנד עזב את בראוני-אורץ' כשאלה החליטו "להגר" לחוף המזרחי. לאנד החליט להשאר קרוב לביתו ולמשפחתו.
החצוצרן ג'ק שלדון – Jack Sheldon: בל.א. ניגן עם ארט פפר, דקסטר גורדון וורדל גריי ושאר הביבופרים שניגנו בעיר המלאכים. הוא היה חבר קבוע בהרכבים של ג'ו מייני ושל לני ברוס. הוא גם החבר האחרון בהרכב שעדיין חי.
הפסנתרן קארל פרקינס – Carl Perkins: היה אחד הפסנתרנים המקוריים והמבריקים ביותר של תקופתו. הוא ניגן והקליט פחות או יותר עם כל הג'אזיסטים המשמעותיים בחוף המערבי – ארט פפר, דקסטר גורדון, חמישיית בראוני-רואץ', צ'ט בייקר ועוד. הסגנון הייחודי שלו נבע גם מהשורשים הבלוזיים שבנגינתו וגם מנכותו (פוליו) שגרמה לו לנגן עם יד שמאל במקביל ממש לקלידים.
המתופף פרנק באטלר – Frank Butler: מתופף סופר-מוכשר שהקליט וניגן עם, בין היתר, דיוק אלינגטון, דייב ברובק, מיילס דייויס, ארט פפר ואפילו עם ג'ון קולטריין. הקריירה שלו לא המריאה כמו שראוי היה, גם בגלל חוסר הערכה מצד הקולגות שלו, שסברו שהוא מתופף שעושה שואו ופחות מוסיקה, וגם, ואולי בעיקר, בגלל ביקוריו התכופים בבתי כלא, תוצאה מההתמכרות לסמים שלו.
ההרכב The Curtis Counce Group הוקם באוגוסט 1956. ההרכב אמנם נשא את שמו של קרטיס קאונס – יוזם הרעיון ומי שגייס את חבריו – אבל למעשה היה מדובר בקואופרטיב. עסק משותף. לעומת הרבה הרכבים אחרים, החברים פשוט נהנו לחיות ולנגן יחד ולא נתנו לאגו שלהם להפריע.
ההופעה הראשונה של החמשייה היתה ב The Haig בספטמבר 1956. חודש אח"כ הם כבר נכנסו לאולפן ההקלטות. Lester Koenig מהלייבל Contemporary תמיד חיפש מוסיקאים מבטיחים ומתקדמים. בחצי השני של שנות ה-50 הוא הקליט את אורנט ואת ססיל טיילור. קניג התלהב מאוד ממה ששמע ב"הייג" והזמין את החמישייה להקליט.
ב-8 באוקטובר החמישייה נכנסה לראשונה לאולפן ההקלטות. האלבום הראשון של ההרכב – Landslide ראה אור בראשית 1957.
האלבום אמנם קיבל ביקורות חיוביות: למשל נאט הנטהוף נתן לו ארבעה כוכבים בדאונביט, אבל ההכרה הלאומית לא הגיעה. בל.א. אהבו אותם והם ניגנו שם באופן קבוע, אבל לא בכלל ארה"ב.
במקביל, הלהקה המשיכה להקליט בקונטמפוררי.
אלבומם השני, הטוב כמעט כמו הראשון, הורכב משירים שהוקלטו בסשנים שונים. הוא נקרא You Get More Bounce with Curtis Counce שראה אור בסוף 1957.
נראה היה שעתידה של החמישייה מובטח. אבל המציאות טפחה על פני גיבורינו.
במרץ 1958 מת הפסנתרן קארל פרקינס ממנת יתר. הוא היה בן 29 בלבד, ובזאת נחתם הגולל על החמישייה הנהדרת הזו, שפעלה מעט יותר משנה.
ממש לפני שפרקינס החליט לנטוש את העולם הזה, הלהקה עוד הספיקה להקליט חומרים המספיקים לאלבום נוסף, שלישי. היו אלה הקלטותיו האחרונות של קרל פרקינס
האלבום הזה ובו ההקלטות האחרונות של החמישייה המקורית, ראה אור רק בשנת 1960 – למעלה משנתיים אחרי שהוקלט ואחרי שההרכב התפרק. שמו כשם אחד משירי האלבום שנכתב ע"י קארל פרקינס ושמו מתאים במיוחד: Carl's Blues
כחודש אחרי מותו של פרקינס, קאונס הציג את החמישייה המחודשת שלו. קאונס לאנד ובאטלר נותרו מההרכב המקורי, השבדי רולף אריקסון Rolf Ericsson תפס את כסא החצוצרן. הפסנתרן החדש – והנהדר – של ההרכב היה אלמו הופ Elmo Hope.
האלבום שהחמישייה המחודשת של קרטיס קאונס נקרא Exploring the Future
למרות חברי ההרכב המשובחים, ניכר היה בהרכב שהוא לא הרכב עובד, המכיר זה את זה בעל פה. האלבום, שהיה טוב כשלעצמו, והציג חמישיית מוסיקאים מוכשרים ביותר, לא מעניק למאזין את הדבר מה הנוסף שאיפיין כ"כ את החמישייה המקורית – חוויית הקולקטיב היוצר מוסיקה הגדולה מסכום חלקיו.
אחרי האלבום הזה, החמישייה התפרקה וכל אחד פנה לדרכו.
מדוע ההרכב הנהדר הזה זכה פחות או יותר להתעלמות גורפת מצד המבקרים והציבור כאחד?
נראה שהיו מספר סיבות לכך.
העיקרית שבהן היתה העובדה הידועה לכל איש נדל"ן מתחיל – לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן.
העובדה שההרכב פעל בלס אנג'לס בחוף המערבי, אבל הוא ניגן הארדבופ, שזוהה עם ניו יורק והחוף המזרחי. לכן הם לא התאימו לדיכוטומיה שהיתה שלטת בקרב מבקרי וכותבי הג'אז של אותן השנים – שהארד בופ מגיע מהחוף המזרחי וקוּל ג'אז- מהחוף המערבי.
יתרה מכך, רוב עיתונאי, מבקרי וכותבי הג'אז שאהבו, תמכו ודחפו את ההארדבופ התרכזו בניו יורק. לוס אנג'לס היתה רחוקה מהעין אלפי מילין וכנראה – גם רחוקה מהלב.
סיבה נוספת היא העובדה שהלהקה (כמעט) לא עשתה סיבובי הופעות (טוב, הם הופיעו פעם אחת בדנבר…) ולכן בסיס האוהדים שלה היה ונותר מרוכז אך ורק בלוס אנג'לס.
היום, במרחק השנים, כל הדברים הללו הפכו למשמעותיים הרבה פחות. היום ההקלטות שנותרו מאפשרות לנו להעריך את המוסיקה בלי כל ההייפ והקיטלוגים. והמוסיקה של חמישיית קרטיס קאונס היא הארדבופ מעולה הראויה להיות מוכרת ע"י כל חובבי הז'אנר. בעצם, ע"י כל מי שאוהב מוסיקה.