ודאי שמעתם על אלופי ה NBA ה-Toronto Raptors טורונטו ראפטורס. זו הפעם הראשונה שהראפטורס זכו באליפות, והחגיגות בטורונטו נמשכו ימים ארוכים.
אבל אני רוצה להחזיר אתכם לתחילת דרכה של קבוצת הכדורסל הקנדית, לשנת 1995, ולספר לכם על מדי הספורט שלהם "מדי הבארני"
וכן, הם יכולים ללמד אתכם כמה שיעורים חשובים לקריירה שלכם כמוזיקאים.
עד שנת 1995 מדי הספורט של קבוצות ה NBA עוצבו בצורה פשוטה ובנאלית. אף אחד לא הקדיש להם תשומת לב מיוחדת. למעשה, מי שעיצבו אותם היו מנהלי הציוד של הקבוצות, אי שם בשנות ה-60 וה-70, ומאז הם לא השתנו.
אבל עם כניסתה של קבוצה הקנדית טורונטו ראפטורס ל–NBA המצב השתנה לחלוטין.
האתגר של הראפטורס היה עצום: הם היו קבוצה חדשה לגמרי ואלמונית לחלוטין. בלי קהל אוהדים. איך בונים קהל? ולמי פונים? ראשי הקבוצה החליטו הם צריכים להתמקד קודם כל על העתיד – לבנות קהל אוהדים של ילדים ובני נוער.
ועם כל זה הם פנו למעצב Tom O’Grady כדי שייצור להם את המדים. הם ביקשו ממנו ליצור להם מדים גדולים מהחיים. כאלה שימשכו תשומת לב, במיוחד של ילדים.
התוצאה היתה בדיוק כזו. ההיפך המוחלט מעיצוב פשוט או קלאסי.
טום אוגריידי עיצב לראפטורס מדים סגולים (כששיחקו בבית) עם פסים בשחור וכסף, כאילו המדים נחתכו ע"י הטפרים של דינוזאור. מקדימה הוא שם דינוזאור ענק באדום, שגם הוא לבוש במדים ומשחק כדורסל. ומעל לדינוזאור האדום התנוסס שם הקבוצה בפונטים צעקניים, שקיבלו את השראתם, כמו שאר מרכיבי המדים, מהסרט פארק היורה והוולוסירפטוריזם שבו.
אבל המדים החדשים הזכירו לרבים, לא את הדינוזאורים בפארק היורה, אלא דווקא דינוזאור אחר, הרבה יותר חברותי: בארני
או כמו שכמה מבקרים אמרו עליהם, הם היו מדי סרטים מצוירים מגוחכים.
אבל זה עבד.
הראפטורס החדשים הצליחו למשוך את הילדים למשחקיהם הראשונים ב- NBA משנת 1995 ואילך. בעיקבותיהם הגיעו ההורים. האוהדים של טורונטו הפכו לאט לאט לאחד מהקהלים הכי אדוקים ודוחפים ב-NBA, גם בתקופות (הארוכות) בהן הקבוצה היתה חלשה.
מכירות המרץ' של הראפטורס עם מדי בארני הרקיעו שחקים. הקבוצה דורגה במקום שביעי במכירת מרץ' ב-NBA, עוד לפני ששיחקה משחק אחד ב-NBA!
טורונטו ראפטורס החליפו את מדי בארני במדים יותר סולידיים, אחרי 4 שנים, בשנת 1999. זו היתה הכוונה מההתחלה: למשוך כמה שיותר תשומת לב בהתחלה עם מדים "מוגזמים", ואז להוריד את המינון ולעבור למשהו יותר סולידי.
היום, המדים החדשים שלהם (בבית) הם אדומים עם כיתוב סולידי. בלי פונטים רועשים ובטח בלי דינוזאור מסרטים מצויירים.
במשחקי הבית בסדרת הגמר האחרונה (בהם זכו הראפטורס באליפות) אפשר היה לראות כתמים סגולים בקהל האדום העצום של הראפטורס. אלה האוהדים השרופים המקוריים של הראפטורס. אוהדים שלובשים היום את מדי בארני, בעצם משדרים מסר שאומר "אנחנו היינו שם מההתחלה. כשהקבוצה היתה לא טובה. לא הצטרפנו לחגיגת האוהדים, כשהקבוצה התחילה לנצח. אנחנו האוהדים המקוריים"
מה מוזיקאים צריכים לקחת מהסיפור על טורונטו ראפטורס ומדי הבארני שלהם
אוקיי. עד עכשיו סיפרתי לכם סיפור מעניין ונחמד (אני מקווה), אבל איך הוא קשור אליכם, המוזיקאים? או!
מוזיקאים חייבים חומרים שיווקיים זכירים וייחודיים
ראשי טורונטו ראפטורס התמודדו עם הקושי העצום שיש לקבוצה חדשה שנכנסת ל-NBA, כששם כבר משחקות קבוצות ותיקות מאוד. הם הבינו שהדרך שלהם למשוך תשומת לב וליצור לעצמם קהל, היא באמצעות יצירת מדים, לוגו ושאר מרץ' זכירים וייחודיים. בוודאי לא ע"י יצירת מדים, לוגו ושאר מרץ', ש"מתאימים" לרוח השלטת ב-NBA.
אצלכם המוזיקאים, המצב דומה, אולי אפילו קשוח יותר. אתם מנסים למשוך את תשומת הלב של קהל, אנשי תקשורת ותעשיית המוזיקה, בדיוק כמו אינספור מוזיקאים אחרים שמנסים לעשות אותו דבר בדיוק.
מה הסיכוי שתצליחו לעשות את זה, אם החומרים השיווקיים שלכם ייראו וייקראו בדיוק כמו מאות מוזיקאים אחרים?
בעולם הרועש שלנו, שנובע בו הרעש נובע מאינספור אומנים ולהקות, שמנסים להיכנס לתודעה, הדרך היחידה להתבלט ולמשוך תשומת לב היא ליצור חומרים שיווקיים שיהיו שונים, מכל מה שנמצא מסביב.
למרות שכל זה נשמע ודאי הגיוני, מעט מאוד מוזיקאים מנסים להיות באמת זכירים וייחודיים בחומרים השיווקיים שלהם. מעט מאוד מוזיקאים הולכים אול-אין בעניין הזה.
למה זה קורה? למה אתם לא מנסים להיות ייחודיים וזכירים בחומרים השיווקיים שלכם?
אז הנה 5 הפחדים הגדולים אצל מוזיקאים ליצור חומרים שיווקיים ייחודיים וזכירים, ולמה זו טעות לתת לפחדים האלה להשתלט עליכם
1. מוזיקאים מפחדים ללכת נגד הזרם
טורונטו ראפטורס הלכו נגד הזרם. ב-NBA המדים של הקבוצות היו מדים בצבעים לבן/אדום/כחול/ירוק עם כיתוב מינימליסטי של שם הקבוצה. הראפטורס בעטו בכל המוסכמות האלה.
וזה בדיוק מה שאתם חייבים לעשות – לבעוט במוסכמות – אם אתם רוצים למשוך תשומת לב.
אתם ייחודיים, שונים מכל אדם אחר ומכל מוזיקאי אחר.
- אז למה הקומוניקטים שלכם נראים ונקראים כאילו ייצרו אותם בייצור המוני יחד עם עוד מאות ואלפי קומוניקטים אחרים?
- למה הסיפורים שלכם נשמעים בנאליים ומשעממים?
- למה תמונות היח"צ שלכם נראות בדיוק כמו תמונות של מאות להקות אחרות?
כן, אני יודע שזה מפחיד לעשות דברים, ששונים מכל דבר שאתם רואים מסביבכם. בוודאי בתחום השיווקי, שהוא לא המקום הטבעי שלכם. אני יודע שזו הסיבה שאתם מסתכלים מסביב מה אחרים עושים, ועושים בדיוק כמוהם, עם כמה שינויים קטנים.
אבל בעולם הרועש שלנו – זה ממש לא מספיק.
אין לכם ברירה. אתם חייבים להיות שונים וייחודיים אם אתם רוצים שיקשיבו למוזיקה שלכם. אם לא תהיו זכירים וייחודיים – זה פשוט לא יקרה.
תזכרו – רק דגים מתים שוחים עם הזרם
לקריאה נוספת: אפקט העדר – גרסת המוסיקאים או למה אתם חייבים להיראות ייחודיים
2. מוזיקאים מפחדים ליצור אנטגוניזם אצל אנשים
כשהראפטורס הכריזו על המדים החדשים שלהם, היו לא מעט אנשים, כולל משפיענים, שהתעצבנו: מה החבר'ה החדשים ב-NBA, ועוד מקנדה, חושבים לעצמם? היו שכינו את המדים שלהם מדי סרטים מצוירים מגוחכים. עד היום, מדי הבארני של הראפטורס, מככבים שנה אחר שנה, במצעדי מדי הספורט הגרועים בכל הזמנים.
אבל אתם יודעים מה? זה עבד.
אף אחד לא נשאר אדיש למדים החדשים. אפשר היה לאהוב אותם, אפשר היה לשנוא אותם, אבל לא להשאר אדיש.
בשנת 1995 כולם דיברו על מדי הבארני. אפילו אני, 20 שנים אחרי שהמדים האלה הוחלפו במדים סולידיים יותר, מדבר עליהם.
אצלכם המוזיקאים, זה רלוונטי יותר מתמיד.
המטרה שלכם אינה שכולם יאהבו אתכם. זו אולי השאיפה הכמוסה של כולנו, אבל אם עברתם את גיל העשרה, אתם יודעים שהיא לא ריאלית.
הקללה הכי נוראה למוזיקאים היא שאנשים יהיו אדישים אליכם ואל המוזיקה שלכם.
אם לא תפחדו ותלכו עם החומרים השיווקיים שלכם, לייחודיות ולשונות, יהיו כמובן אנשים שלא יאהבו את זה. אבל דווקא בגלל הייחודיות והשונות שלכם יהיו כאלה שיסתקרנו ויקשיבו לכם ואפילו יאהבו אתכם דווקא בגלל המוזרויות והייחודיות שלכם.
3. מוזיקאים מפחדים לצמצם את קהל היעד שלהם
הסעיף הזה הוא בעצם המשך ישיר של הסעיף הקודם, אבל בגלל חשיבותו – אני מפריד לכם אותו.
טורונטו ראפטורס סימנו את הקהל הצעיר כקהל המטרה שלהם. זה היה צעד מאוד אמיץ. אחרי הכל, לקהל הצעיר אין כסף לקנות כרטיסים למשחקים או לקנות מרץ'. מי שמשלם הם ההורים.
מדי הבארני התקבלו בהתלהבות אצל הצעירים, אבל ממש לא אצל המבוגרים. הם היו רגילים למדים הסולידיים של הקבוצות האחרות.
אבל זה עבד. הצעירים שכנעו את ההורים שלהם להגיע איתם למשחקים ולקנות להם את המרץ'.
גם אתם צריכים להתמקד ולצמצם מאוד את קהל היעד שלכם, ולהבין בדיוק למי אתם מדברים. בניגוד לאינטואיציה שלכם, זה לא יקטין את הקהל שלכם. להיפך.
ככל שתדייקו ותצמצמו את הקהל שלכם – תוכלו לדבר אליו בשפתו, והוא יהיה שלכם. הקהלים האחרים יגיעו בהמשך. אם תמשיכו ללכת על "גם וגם" – תאבדו את שני הקהלים. זה
בדיוק כמו שעשו הראפטורס: הם הלכו רק על קהל הצעירים והתעלמו מקהל המבוגרים. קהל המבוגרים הגיע בהמשך.
4. מוזיקאים מפחדים מתגובות מזלזלות ממוזיקאים אחרים
לא מעט כדורסלנים וראשי קבוצות NBA אחרים דיברו בזילזול על מדי הבארני של הראפטורס והמסרים הילדותיים שלהם.
אבל אתם יודעים מה? ראשי הראפטורס לא ניסו להיות נחמדים לכדורסלנים ולראשי הקבוצות הקולגות. הם פנו לקהל האוהדים שלהם, ובמיוחד כאמור לקהל הצעיר. ואלה כן אהבו וכן העריכו את הוייב הייחודי שהמדים שידרו.
מתי הכדורסלנים האחרים התחילו להעריך את הראפטורס? כמובן כשהקבוצה התחילה לשחק כדורסל טוב.
מתי ראשי הקבוצות האחרות התחילו להעריך את הראפטורס? כשראו את מכירות המרץ' ההיסטריות שלהם. עובדה, מהר מאוד כל קבוצות ה NBA שינו את המדים למדים מוגזמים דוגמת הראפטורס.
וזה נכון גם לכם, מוזיקאים יקרים. אני יודע שחשובה לכם ההתייחסות וההערכה מחבריכם המוזיקאים. אבל שננו לעצמכם את המשפט הבא:
חבריכם המוזיקאים הם לא הקהל שלכם
אם המטרה שלכם היא קידום הקריירה המוזיקלית שלכם, אתם לא אמורים לרצות את חבריכם המוזיקאים.
אתם אמורים ליצור לעצמכם קהל שיהיה מוכן "לבזבז" את זמנו על הופעות שלכם, ולשלם מכספו על המוזיקה שלכם. והקהל הזה הוא לא החברים המוזיקאים שלכם.
אז כן, זה נחמד וטוב לקבל הערכה מהקולגות שלכם, אבל זה לא העיקר.
מתי החברים המוזיקאים שלכם ייאלצו להעריך אתכם, למרות הביקורת שלהם על הדרך בה אתם משווקים את עצמכם? אם תראו תוצאות. אם תצליחו לפרנס את עצמכם מהמוזיקה. אם תיצרו לעצמכם שם וקהל תומך.
שווה לקרוא גם: תפסיקו לנסות להתחבב על חבריכם המוסיקאים הם לא הקהל שלכם
5. מוזיקאים מפחדים להיתפס כלא מקצועיים
היו רבים שזיהו את הבחירה של הראפטורס במדי הבארני הילדותיים, כבחירה לא מקצועית. כזו שמעידה על חוסר המקצועיות של מועדון הכדורסל החדש.
אבל בסופו של דבר, המקצועיות של מועדון כדורסל נמדדת במקומות אחרים. בתוצאות על המגרש ובתוצאות הניהוליות-שיווקיות: יצירת קהל, גיוס משאבים, ניהול מקצועי וכד'.
אצל הראפטורס, השנים הראשונות, היו שנים קשות על המגרש. הקבוצה לא נראתה טוב. לעומת זאת, ניהול הקבוצה היה טוב מאוד: נוצר קהל חדש ואדוק, הניהול הכלכלי היה טוב, מכירות המרץ' הרקיעו שחקים וכו'.
וככה זה יהיה גם אצלכם: לא החומרים השיווקיים המוזרים/הייחודיים/המשוגעים שתוציאו יגרמו לכם להתפס כלא רציניים או כלא מקצועיים. (ולא משנה מה יגידו לכם "המבינים" בתחום.)
- קומוניקט, שנכתב כאילו הוא עוסק ברואה חשבון משעמם ולא בלהקה חיה ובועטת, לא יהפוך אתכם למקצועיים.
- תמונות יח"צ גנריות שנראות כמו מליון תמונות אחרות, ושלא מעבירות את הוייב והאופי הייחודי שלכם, לא הופכות אתכם ליותר רציניים.
מה כן יגרום לכם להיתפס כרצינייים וכמקצועיים?
אם ההתנהלות שלכם מול אנשי התעשייה והתקשורת ומול הקהל הפוטנציאלי שלכם תהיה מקצועית ועקבית.
גם אם הקומוניקט שלכם ייכתב בצורה מאוד לא שגרתית, וגם אם הוידאוקליפים שתיצרו יגרמו להרמת גבה, וגם אם התוכנית השיווקית הכוללת שלכם תעורר תמיהה אצל "המבינים".
וכמובן, אם תראו תוצאות: תיצרו לעצמכם קהל אמיתי ונלהב.
לסיכום:
הסיפור של טורונטו ראפטורס ומדי הבארני שלהם צריך ללמד אתכם שאתם חייבים להיות זכירים וייחודיים בחומרים השיווקיים שלכם.
וכדי שהחומרים השיווקיים שלכם יהיו זכירים וייחודיים אתם חייבים להתגבר על 5 הפחדים:
פוסט מצוין לדעתי.
צריך הרבה חזון בשביל לעשות את הצעדים האלה. הרבה מיקוד ומחשבה קדימה.
אכן. כדי להתוות כיוון צריך אומץ וחזון. בדיוק ההיפך מ"סתם להיות" – לשייט בלי כיוון ומטרה מוגדרים…