כיצד תכשלו כמוסיקאים. חלק א: חכו לאביר על הסוס הלבן – מנהל אומנים

בשיחות רבות שיש לי עם מוסיקאים נדמה לי שיש איזה טעות בסיסית בשיח ביננו. אני מנסה לכוון אותם לדרכים בהם יצליחו כמוסיקאים עצמאיים, והם מחפשים כל העת דרכים בטוחות להכשל.

אכן, גם להכשל זו מטרה לגיטימית, וכבלוג שמנסה לעזור למוסיקאים להשיג את מטרותיהם בחיים, אני מכריז על פרוייקט חדש ובו אני אאסוף עבורכם את הדרכים הבטוחות להכשל: 

כיצד להכשל כמוסיקאי : המדריך לכל הדרכים הבטוחות להכשל

אני מבטיח לכם שאם תפעלו במדויק לפי הכתוב בפוסטים, תצליחו במטרתכם הנכספת ותצליחו להכשל בזמן קצר

 

חלק ראשון: המשיכו לחכות לאביר על סוס לבן שיופיע ויקדם את הקריירה שלכם עבורכם

כיצד תכשלו כמוסיקאים . חכו לאביר על הסוס הלבן - מנהל אומנים

כמות המוסיקאים שפגשתי שאמרו לי שהם "שונאים שיווק" או "שונאים עסקים" או הם "רוצים לעסוק באומנות שלהם ושהם מחפשים מנהל אומנים שינהל אותם" יכולה למלא איצטדיון בינוני.

יותר מכאלה שמספרים לי זאת, יש מוסיקאים שמעשיהם מעידים על כך שלמעשה הם היו רוצים להיות עלמה צעירה ממעמד נמוך בספר של ג'יין אוסטן. משהו בסגנון:

"אני אעשה מוסיקה מצוינת/אעשה פן ואלבש שמלות יפות ונפוחות, אשחק אותה 'קול'/אשחק אותה קשה להשגה, ומתישהו יגיע מנהל אומנים, המפיק או בעל צייד הכשרונות של לייבל גדול/בן האצולה העשיר והנאה, יאמץ אותי אל חיקו/יאמץ אותי אל חיקו, ויעשה ממני סטאר/וישא אותי לאשה".

אמרתי לכם – ג'יין אוסטן

יש לי שלושה "וואלה?" לומר לכם:

וואלה? אתם באמת רוצים לקחת את החיים שלכם, את העתיד שלכם ולהעביר אותו למישהו אחר?? ככה אתם מתנהלים בשאר חלקי החיים שלכם? נותנים לאחרים להחליט לכם מה תלמדו – כי אתם לא מבינים בזה? מעבירים לאחרים את גידול וחינוך הילדים שלכם – כי אין לכם ניסיון קודם?

וואלה? אתם תשבו עכשיו ולא תעשו כלום לקדם את עצמכם עד שיגיע אותו אביר על סוס לבן המכונה מנהל אומנים, ויציל אתכם מלשבת בבית וכל אותה העת רק תחשבו "מה היה קורה אילו" ותקנאו בכל אלה שכן ניצלו על ידי אבירים??

וואלה? אתם באמת כל כך שונים ומיוחדים מכל עצמאי אחר שצריך לקדם את עצמו בעצמו כדי לפרנס את עצמו? במה אתם כל כך שונים משפים-קונדיטורים, שפים של מסעדות, עורכי דין, אינסטלטורים או מורים ליוגה, שצריכים לקדם את העסק שלהם כדי שיצליחו למרות שתחום התמחותם ואומנותם אינם בשיווק ובניהול?

תאמינו לי, כל אחד מהעצמאים שמניתי (וכל האחרים שלא מניתי) היו רוצים לעשות מבוקר ועד ערב רק את מה שהם טובים ואוהבים לעשות: לעשות עוגות, להמציא מנות ולבשל, לעבוד כעורך דין או לתקן סתימות. אף אחד מהם לא נהיה עצמאי כי שיווק זה מגניב או כי הכי כיף זה לנהל מו"מ על כסף עם לקוחות. 

אבל כולם יודעים שצריך לעשות את זה כדי להצליח – אז הם לומדים איך לעשות את זה ועושים את זה.

אתם לא באמת שונים מכל עצמאי

לשמחתכם, לעומת כשרון שהוא מולד, את עקרונות וסודות השיווק והניהול הנכונים אפשר ללמוד – מקריאה בספרים בנושא, או פגישות ייעוץ עם מומחים בתחום. 

אז אל תמתינו לאביר על הסוס הלבן / מנהל אומנים שיגיע ויושיע אתכם – שנסו מותנים ותתחילו ללמוד את התורה.

כן, זה מעייף ומתיש

כן, לא מבטיח לכם שתאהבו את החלק הזה בקריירה המוסיקלית שלכם

כן, אם לא תתמידו – לא תצליחו

אבל אין מי שחשובה לו יותר הקריירה שלכם מכם – וגם לא יהיה. אז קחו את עצמכם בידיים ותתחילו לעזור לעצמכם. 

לקריאה נוספת: כיצד תכשלו כמוסיקאים. חלק ב: תהיו פרפקציוניסטים

לקריאה נוספת: כיצד תכשלו כמוסיקאים. חלק ג: תהיו קמצנים בקידום הקריירה שלכם

בהצלחה!

כיצד להכשל כמוסיקאי : המדריך לכל הדרכים הבטוחות להכשל המשיכו לחכות לאביר על הסוס הלבן

 

Comments

  1. הי ברק, 

    אני נהנית לקרוא את הבלוג שלך, ולומדת ממנו. אבל בפוסט הזה עשית הכללה מוגזמת: מרביתנו, האמנים, לא רוצים מישהו "שינהל אותנו" אבל כן רוצים וזקוקים לתמיכה בניהול אדמיניסטרטיבי. נכון, אנחנו לא שונים מכל עצמאי אחר, וגם כל עצמאי אחר, כשמתרחב העסק שלו, כדאי שייעזר באנשי מקצוע – איש שיווק, איש כספים, וכיו"ב. כשהשף פותח מסעדה, מובן שהוא צריך איש כספים! כשהמורה ליוגה רוצה להנחות ריטריטים רחבי-היקף בארץ ובחו"ל, מובן שהוא צריך מפיק! ורופא השיניים, פגשת פעם רופא שיניים שאין לו מזכירה?

    לכן, יש להגדיר יותר בבהירות: 

    א. יש דברים שרק אנחנו האמנים יכולים לעשות, ולעומתם, יש דברים שנכון ואף מומלץ שמישהו אחר יעשה עבורנו. למשל, אמנים רבים (אך לא כולם) בשיחה אחד על אחד, יסבירו את הפרויקט שלהם יותר טוב מכל סוכן. זה נכון! אבל, למשל, בלי הדרכה, או בלי עזרה אדמיניסטרטיבית, הם לא יידעו לתמחר את הפרויקט הזה בצורה ריאלית. ואז הם נידונים לכמה שנים של ניסוי וטעיה 🙂 עד שיגידו הצעת תקציב יעילה למוסדות ולפסטיבלים… אז למה להמציא את הגלגל מחדש? אם יש אנשי אדמיניסטרציה שיודעים לעשות זאת, וזה מקצועם, מותר ואף רצוי להעזר בהם.

    ב. האתגר הוא אחר לגמרי, והוא אתגר כלכלי. עזרה של מנהל אדמיניסטרטיבי/מפיק/סוכן/יחצ"ן/איש שיווק – עולה כסף. בכל התחומים. גם עצמאי אחר, בשלב מסוים, משקיע מכספו על מנת לשכור את שירותיהם של אלה שיעזרו לו לקדם את העסק שלו. בתחומי האמנות והפרפורמנס, שבהם רוב האמנים משתכרים מעט, ורק מיעוט האמנים משתכרים הרבה, זהו האתגר. למשתכרים מעט, שהם, כאמור, הרוב, וביניהם כאלה המצליחים בעמל רב וארוך-שנים (ולא ג'יין אוסטיני בעליל!) למצב את עצמם כאמנים ראויים ואף מצליחים, יש רצון ויש צורך בעזרה אדמיניסטרטיבית, אולם אין איך לשלם עבורה. לרוב, ההכנסה מהמופעים נמוכה יותר מההשקעה בהם, בזמן ובכסף. רוב האמנים לא מתפרנסים באופן שוטף וקבוע מאמנותם, אלא נעזרים גם במשרות הוראה. הוראה זה נפלא, אבל השכר לא משאיר מרחב לשלם לאנשי מקצוע שיעזרו במינוף הקריירה. מי שיש לו הון משפחתי להשקעה או יכול לקחת הלוואות – משקיע בקידום העסק שלו. מי שלא יכול – ייאלץ להסתפק במה שהוא עצמו יכול לעשות. שוב, זה לא מעט, אפשר לעשות הרבה עם הדרכה נכונה, אבל מכאן ועד להגיד שכולם רוצים "שינהלו אותם" ושכולם סתם לא אוהבים לנהל מו"מ על כסף – זו הכללה מוגזמת.

    זהו. רק רציתי להגן על שמנו הטוב, האמנים 🙂 ד"ש עם שיר

    אתי

    • הי אתי,

      תודה על התגובה המנומקת והמפורטת – איזה כיף לקרוא! אם זה בסדר מבחינתך, אפרסם אותה מתישהו בפוסט נפרד כ"פוסט אורח", כדי שיותר מוסיקאים ייחפשו גם לה. 

      תראי, באופו כללי אומר שאני שמח שלא מסכימים לדעותיי (באופן כללי) – זה אולי סימן לכך שדעותיי אינן בנאליות 😉 וכמובן זה מעורר גם אצלי מחשבות וחידוד עמדות. 

      באופן ספציפי, אני חושב שאין לנו מחלוקת גדולה יותר מידי. אולי יותר צורנית מאשר נושאית.

      לכן, אם לא העברתי את המסרים שלי בצורה ברורה, אדגיש כי דיברתי על "ניהול" או "מנהל" במובנה הפשוט של המילה – בכל תעשייה. בשפה של חברה או עסק, לא דיברתי לא על "סמנכ"ל כספים" או "סמנכ"ל כוח אדם" אלא על המנהל. ה-CEO. הבוס הגדול.

      כולם צריכים עזרה בניהול עסקיהם מתישהו כשהעסק גדל. או בגלל שיש רק 24 שעות ביממה או בגלל שיש דברים שלא מבינים בהם כ"כ טוב. רואה חשבון ישר קופץ לי לראש בעניין הזה.

      אבל עדיין – מי שצריך לנהל את העסק, להוביל את העדר, להרים אותו מהמקום בו הוא נמצא לכיוון הנכון – הוא המוסיקאי. וכעצמאי, יהיה נכון לו גם להבין, לפחות במשהו, גם בנושאי כספים, בוקינג, ניהול מו"מ, שיווק וכו'.

      אחרת – איך יידע מה לדרוש ממי שיעסיק אח"כ? איך יידע אם הפעולות של המועסק שלו הן נכונות ומקדמות אותו? 

      יתרה מכך – מי שצריך להטוות את החזון הארגוני והמטרות והיעדים חייב להיות המוסיקאי. כל העוזרים חייבים פשוט ליישם את אלה בצורה הטובה והמקצועית ביותר. 

      מה דעתך?

  2. אני מבינה שכאן זה חדר ״ניתוחי לב פתוח והסרת אשליות ללא הרדמה״? (:
    מסכימה איתך בכל מילה (וגם אם אני נוטה להיות בעד מעט ״משכחי כאבים״ ופחות ניתוחי שדה מדממים, אתה עדיין צודק. מה לעשות) 

    • הי צביה, כן. אני בעד Brutal Honesty. גם או במיוחד בביקורת עצמית. מקווה מאוד שהתוצאה תהיה "החלמה" ולא "מות החולה"

      • צביה אהרוני says

        אין ספק שהכוונה טובה, אך לטעמי יש להזהר מלנטוע ספקות וחששות בנוגע ליכולת לעשות זאת. מי שיוצא למסע כזה צריך להבין את כל מה שכתבת כאן בשביל להמנע מכאבי לב ושאר אובדנים (זמן, כסף וכו'), אך הוא גם זקוק להרבה כח ועידוד לקראת המסע הארוך והמאתגר. זה מזכיר לי שלפני כמה זמן אמרתי לבן זוגי: "אתה יודע? היום, בניגוד לפעם, כל אחד יכול להצליח". "למה את מתכוונת?" הוא שאל אותי, "אני מתכוונת לזה, שהיום – בגלל הכפר הגלובאלי הקטן, הנגישות הרבה והערוצים הרבים – כל מי שיש לו "מוצר" באמת טוב (ויהיה זה שיר או פותח סתימות) יכול להצליח. כמובן, בתנאי שהוא מספיק חרוץ, מכוון למטרה, נחוש, יודע לעבוד עם אנשים וכמעט ללא אגו…"..  🙂 יכול להיות שהיום באמת היכולת הזאת להצליח קיימת יותר מפעם (אגב, המחיר של השוק החופשי הזה הוא כמובן תחרות מאוד – מאוד! – גדולה), ויכול להיות שהאדם שתארתי כאן הוא בדיוק אותו אדם שהצליח גם בעבר. לא יודעת… רק שלא תמיד מה שמובן מאליו לנו גם מובן מאליו לאחרים, ולעומת זאת תמיד – תמיד – קיימת היכולת ללמוד, ולהשתנות. היכולת הזו, לטעמי, יכולה להתפתח מתוך עידוד.   בכל מקרה, תודה על הבלוג המרתק והחשוב ביותר!

        • הי צביה, תודה (שוב) על התשובה. אני חושב שהפרספקטיבה שלך – כאומנית יוצרת, במיוחד לאור עם הניסיון שצברת ושאת צוברת, במיוחד בפרוייקט האחרון – חשובה ביותר.

        • צביה אהרוני says

          זוהי באמת חתיכת שיעור 🙂  אני, אגב, חושבת שהתפישה של עצמי כתלמידה שלומדת כל הזמן בתהליך הזה – מאוד חשובה ומועילה לי. גם ההבנה ש"it's not about me" כלומר,  שיש כאן משהו שהוא גדול ממני (מהאגו שלי), ומעורבים בו הרבה יוצרים והרבה אנשים. ההבנה הזו עוזרת מאוד ברגעים הקשים יותר בתהליך ולא נותנת לך באמת ליפול או לעזוב את המושכות. כיוון שיש לי שני כובעים בפרויקט שאני מובילה (האמנית היוצרת – מחברת המילים, והמפיקה) – אני רואה איך כל כובע "מזין" האחד את השני. האמנית שבי דואגת שהמפיקה תשים את היוצרים בקידמת הבמה, תדאג לכך שירגישו נינוחים בתהליך, סמוכים ובטוחים שהאינטרסים שלהם נשמרים כל העת (ולמשל דואגת לשלם לכל נגן ביום של הסשן בלי לדחות שום תשלום:) ) והמפיקה שבי דואגת שהאמנית לא תשכח שמדובר, אחרי הכל, במוצר. כן, גם אלבום מוסיקאלי הוא מוצר לכל דבר. שיש לוח זמנים ותקציב ויעד. אגב, מעולם לא הבנתי לעומק את הרצון לוותר על האחריות בתהליך היצירה ובכלל… פעם קראתי פירוש יפה למילה Responsibility = The ability to respond.  אחת הזכיות הגדולות שלי בתהליך היתה הרשמתי כמפיקה מן המניין בפי"ל. זה נבע מכך שלא רציתי להיות נתונה לחסדי חברת תקליטים/הפקות כזו או אחרת, שאולי בכלל לא "תספור אותי" (שכן אני לא באה מהתחום ולא מוכרת בו), תחליט אם אני ראויה או לא, ובמידה שכן – תציב בפניי תנאים שאולי לא ייטיבו עם מי שאני מייצגת, ובגלל הסיבות האלה – מצאתי את עצמי לבסוף מפיקה את האלבום עצמאית (כולל גיוס סכום מכובד בהדסטארט שבלעדיו לא הייתי יכולה לסיים את הפרויקט – ושהתהליך הזה לבד היה משרה בפני עצמה…). כיום אני לומדת את נושא ההפצה. כי אני גם עומדת להפיץ את האלבום ללא תלות בגופים המוכרים… פשוט, שוב לא בא לי להיות נתונה לחסדי אחרים (מה לעשות, יש לי באג באישיות 🙂 )…  מסתבר שגם זה אפשרי.      

Speak Your Mind

*

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.