בשיחות רבות שיש לי עם מוסיקאים נדמה לי שיש איזו טעות בסיסית בשיח ביננו. אני מנסה לכוון אותם לדרכים בהם יצליחו כמוסיקאים עצמאיים והם – מחפשים כל העת דרכים בטוחות להכשל.
נכון, זה לא תקף לגבי כל המוסיקאים העצמאיים, אבל הכמות מספיקה כדי להדליק אצלי נורת אזהרה. אני מקבץ לעצמי כמה מהדרכים להכשל המועדפות על מוסיקאים ומידי פעם אשתף אתכם בהן.
אולי תזהו משהו דומה אצלכם. אם זה רק ידליק אצלכם נורה אדומה – השגתי את מטרתי.
כיצד להכשל כמוסיקאי : המדריך לכל הדרכים הבטוחות להכשל
בפעם הקודמת סיפרתי לכם כיצד להמתין לאביר על סוס לבן שיופיע ויקדם את הקריירה עבורכם היא דרך בטוחה להכשל
וכעת לחלק השני:
כבר עשיתם לייק לדף הפייסבוק של הבלוג ונרשמתם לניוזלטר החודשי? קליק אחד בעמודה השמאלית (או בתחתית לאלה שקוראים מהסמארטפון) ותוכלו לשמור איתי על קשר ולקבל עוד טיפים ומידע חשוב אחר
חלק שני: המשיכו להיות פרפקציוניסטים ולעבוד חודשים ושנים בניסיון להפיק את הפרוייקט המושלם
לנסות להוציא אלבום מושלם זה דרך מעולה לא להוציא את המוסיקה שלכם החוצה בכלל או מאוחר הרבה יותר מידי.
אני מכיר לא מעט מוסיקאים שעובדים חודשים ושנים כדי להפיק את האלבום המושלם: מקליטים חומרים, גונזים אותם ומקליטים מחדש, מקליטים עוד ועוד ועוד "העלאות" שונות, עורכים טראקים במשך חודשים כדי להעלים כל מיני פיפסים או אי דיוקים שרק הם יכולים לשמוע אותם, ממקססים במשך חודשים עוד ועוד גרסאות לכל טראק.
אתם גם מכירים כמה וכמה כאלה, אני יודע.
הפרפקציוניסטים האלה שוכחים שהמטרה החשובה של כל אלבום, היא פשוט להפיץ את המסר ו"לספר את הסיפור" לכמה שיותר אנשים.
קחו למשל את הסיפור שלי: לפני כמה שנים הפקתי אלבום למאסטר המוסיקה האנדלוסית נינו ביטון. מוסיקאי נפלא. למרות זאת ולמרות שהוא פעיל כבר יותר מ-30 שנים, לא יצא לו אלבום. מכל מיני סיבות. אני לקחתי על עצמי את המשימה להפיק לו אלבום – פשוט כי מגיע לו ומגיע לציבור שיכיר אותו.
עשינו כמה ימי הקלטה. לא הייתי מרוצה ב-100%. תמיד היה משהו שהפריע לי: אחד מנגני כלי ההקשה לא "ישב" כמו שצריך – המקצב שלו היה מתהפך מידי פעם, להרכב היתה נטייה להאיץ את הקצב, כניסות קצת לפני או אחרי ה"קיו" וכו'.
ועכשיו הייתי בדילמה: ההקלטות היו לא מושלמות, עם עוד כמה ימי חזרות והקלטות ההרכב היה יושב הרבה יותר טוב. אבל לא יכולתי מכל מיני סיבות להקליט שוב עם אותו ההרכב עוד תקופה לא קצרה. אז מה עושים? יושבים על ההקלטות ומחכים עוד חודשים או שנים להקלטות טובות יותר? מקליטים מחדש עם הרכב חדש? או יוצאים לדרך?
חודשים התלבטתי בכך. בסוף זה היה חבר שלי, ראסל ברנסון, איש שיווק מעולה וממש לא מוסיקאי שאמר לי "תוציא". אז הוצאתי.
האלבום התקבל טוב. כתבו עליו ועל נינו בהרבה עיתונים, ואפילו במגזינים בינלאומים חשובים. הוא נקנה בלא מעט עותקים ולהרכב נוספו כמה וכמה הופעות איכותיות, במקומות הרבה יותר משמעותיים ממה שהיו רגילים אליהם עד כה. חברת התקליטים שהוציאה את האלבום היתה מרוצה והסכימה להוציא עוד שני אלבומים (שהוקלטו אך טרם יצאו).
ההפקה הזו, היתה שיעור מאלף עבורי בהרבה אופנים, אחד מהם היה שהבנתי את האמת, שלי היה קשה איתה קודם לכן, כמו גם להרבה מוסיקאים אחרים:
לציבור הכללי ואפילו לאנשי תעשייה ממש לא חשוב אם ההקלטה אינה מושלמת. אם במקום שהיא נשמעת 100,000 אלף ולא מליון דולר.
האנשים פשוט רוצים לשמוע את הסיפור שלכם – ומהר.
לכן – לא – זה ממש לא הגיוני מבחינת הקריירה שלכם לעבוד על אלבום אחד במשך כמה שנים כדי להוציא את המוצר המושלם, אם על הדרך אנשים שוכחים מי אתם ומה המוסיקה שלכם.
המחשבה שאתם צריכים להוציא תחת ידכם מוצר מושלם היא דרך בטוחה להכשל כמוסיקאים. מה שאתם צריכים הוא ליצור אלבום מצוין, שיהיה טוב מספיק כדי שהאוהדים הפוטנציאליים שלכם יאהבו אותו, ירצו לקנות אותו ולראות אתכם בהופעות. ככה תתחילו ליצור לעצמכם את בסיס האוהדים שיאפשר לכם להוציא את האלבום הבא שלכם – שיהיה טוב יותר מהנוכחי, ואח"כ את הבא, שיהיה עוד יותר טוב.
ועוד משהו לסיום: פחד מתגובת הקהל
בהרבה מהמקרים יש לי תחושה שהפרפקציוניזם הזה הוא שריון הגנה שלובשים מוסיקאים, שפשוט פוחדים מהרגע בו הם יציגו את היצירה שלהם – האמת הפנימית שלהם – והקהל לא יאהב אותה = לא יאהב אותם. אז הם מסתתרים באולפני ההקלטות ובחדרי העריכה.
אני לגמרי יכול להבין את הפחד הזה. הוא טבעי, הוא הגיוני ומובן. אבל בסופו של יום, העניין המרכזי לשמו התכנסנו כאן הוא
אתם רוצים שהמוסיקה שלכם תישמע ע"י מירב האנשים האפשרי
לקריאה נוספת: כיצד תכשלו כמוסיקאים. חלק א: חכו לאביר על הסוס הלבן – מנהל אומנים
לקריאה נוספת: כיצד תכשלו כמוסיקאים. חלק ג: תהיו קמצנים בקידום הקריירה שלכם
בהצלחה!
לגבי הפוסט הזה…
נראה לי שיש לי אולי את הבעיה ההפוכה- אני מוציאה דברים גם כשהם לא בדיוק מוכנים, בדיוק מהסיבה הזו שאני נלחמת בפרפקציוניזם שלי, אבל מרגישה שלא מתייחסים למה שאני מוציאה, מעט מאוד תגובות והאזנות. במקרה של דברים שהם עדיין בגדר רעיונות אני בסדר עם זה, אבל כשכן כבר יש משהו שהשקעתי בו המון זמן וכסף, קשה לי מאוד עם זה שזה עדיין לא בשל…
הי שיר,
אבל האם ההתעלמות שאת חווה קשורה לזה שההמוסיקה שאת מוציאה אינה "פרפקט" או קשטרה לסיבות אחרות?
האם זה לטעמך קשור למוסיקה עצמה או לסיבות "מסביב" של ניהול ושיווק נכונים מצידך?
סליחה על התגובה המאוחרת מאוד כי לא ראיתי שהגבת.
איכשהו הגעתי שוב לקרוא את הפוסט הזה ושכחתי שכבר קראתי אותו 🙂
אחרי די הרבה זמן של ניסיונות שיווקיים כאלה ואחרים והמון עבודה עצמית על הפקה,
המון למידה, המון יצירת קשרים- מרגישה שחסר לי משהו שיעשה לי סדר בכל מה שאני עושה.
כי אני עושה, והרבה. אבל מרגישה שאני צריכה פוקוס ותכנית עבודה טובה שתדייק אותי.
מוכנה לעשות הכל, כל מה שצריך, הוצאתי כבר המון כסף בעבר על הפקות מושקעות
והוצאתי כסף על לימודי הפקה והקמתי אולפן בבית כדי לעשות דברים בעצמי.
הרמתי הופעות ומאוד רוצה להקים להקה.
עכשיו מרגישה שזה זמן טוב להכין את הספינה לפני המסע.
כן גם אני חוויתי התעכבות כדי להגיע לתוצאה הכי- אבל לא עוד!
תודה לך על הפוסט!
בשמחה ענת. מקווה שהפוסט הועיל!
מסכים עם כל מילה. לצערי, נפלתי ב-2 הטעויות שכתבת עליהן – חיכיתי לאביר שיושיע אותי ושאפתי להוציא דברים מושלמים. שניהם ביחד הביאו אותי למקום די עלוב ביחס לציפיות/פנטזיות שהיו לי.
הקטע העצוב הוא שאף אחד לא מדבר עם המוזיקאים על הדברים האלה. מדברים על טכניקות, תיאוריה, יצירתיות וכן הלאה, אבל לא מדברים על החלק הפסיכולוגי המורכב שבעולם היצירה.
בכל מקרה, אני מאוד אוהב את הגישה של הבלוג. אמשיך לקרוא!
תודה.
תודה גלעד. אני בהחלט מתכוון להמשיך לגרום לכם לחשוב בצורה יותר מקצועית על הקריירה שלכם כמוסיקאים מקצועיים.
פוסטים נוספים – בקרוב!
מסכים ולא מסכים – דווקא כמוזיקאי, כיוצר, חשוב לך לא פחות שמי ששומע את היצירה שלך ישמע אותו כמו שאתה מדמיין שהיא צריכה להישמע. זו כל המשמעות של יצירה. גם אם זה לא הכי איכותי או טוב, זה שלך.
אני חושב שצריך לעשות הפרדה בין הקלטה לבין פוסט-פרודקשן (מיקסים ומאסטרינג). בעוד שבהקלטה באיזהו שלב כבר לא יצא טייק יותר טוב, בפוסט-פרודקשן זה בדיוק המקום לרדת לרזולוציות של איך אני בתור אמן/יוצר רוצה שהמוסיקה שלי תישמע.
אז נכון שתמיד אפשר להשתפר, וצריך לדעת את הגבול וגם לסמוך על המפיק אבל בעיניי שווה להתעכב, למשל, עוד סשן מיקסים אחד או שניים אם הסאונד של הגיטרה לא נשמע לך טוב, או אם התופים יבשים מדי בעינייך.
כמו שאמרו חכמים – אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני…
איציק, בסופו של דבר, המוסיקה היא שעושה את הרושם הראשוני, ולא שום פוסט פרודקשן. אני יכול למנות לך לא מעט אלבומי מופת שהוקלטו לואו-פיי ואני מאמין שלא אחדש לך בזה כלום.
אז נכון שבהחלט נכנס כאן השיקול האומנותי של כדבריך "איך אני בתור אומן רוצה שהמוסיקה שלי תישמע", אבל ברוב המקרים זה לא קשור לאיך שהמוסיקה תשמע ותיבחן באוזני המאזינים והאוהדים. ואם בשל כך, המוסיקה מתעכבת מלהגיע לאותם אוהדים – ההפסד הוא ללא שום רווח אמיתי בצידו.
נכון אמרת, המוסיקה עושה את הרושם הראשוני. וכידוע לך, ברוק יש המון משמעות לאופן שבו הגיטרה החשמלית מהדהדת ונשמעת בהקלטה/מיקס. אני יכול לשלוח לך שתי גרסאות של אותו שיר שעברו מיקסוס על ידי שני אנשים שונים, באחד השיר פשוט נשמע כמו פלקט מגעיל ובשני הוא מקפיץ ומשמח. והכל בגלל שהתעכבו על לתת לגיטרה צבע נכון. זה משהו שנעשה בשלב המיקסים, לא רק בהקלטות. ואני שמח שהתעכבנו על זה 🙂
מסכים לכל מילה,לשחרר מוסיקה זה סופר חשוב!
תודה אריאל!
בתור בעלים של אולפן/חדר חזרות. חשוב לומר שהרבה מהכישלונות של מוסיקאים, זו העובדה שלא מופיעים מספיק במקומות. בכל מקום אפשרי צריך להופיע, גם אם צריך להוציא כסף מבכיס כדי להופיע (על חזרות אתם משלמים, תסתכלו על זה כמו חזרה מול קהל). עוד דבר, חשוב שיהיה מישהו שיזיז את הדברים!! אם אתה מוסיקאי עצמאי, או להקה, חייב שיהיה מישהו שיזיז את הדברים ואם אתה לא מסוגל לזה, תיתן למשהו אחר לשווק אותך (גם אם זה עולה קצת)
הכל טוב ויפה ונכון, אבל הלוואי והמקומות היו כל כך פתוחים ומוכנים לתת להרכבים לא מוכרים להופיע. לצערי בארץ חלק ניכר מהמקומות שמארגנים אד-הוק ליינים של הופעות לא משקיעים בציוד הגברה ומעמיסים את כל הנטל על הלהקה שצריכה להיסחב עם מערכת תופים ומגברים כבדים, ומאידך אלה שכבר כן משקיעים נותנים לך לרדוף אחריהם שלושה חודשים לפני שהם עושים טובה וקובעים לך הופעה ביום שני בערב בפני הברמן והחברה שלו.
הייתי כבר בסרט הזה, הופעתי על עשרות במות, ובסופו של דבר ההופעות הכי טובות שאתה הכי נהנה מהן הן במקומות הגדולים, שמתייחסים ברצינות אבל גובים דמי כניסה, כך שאתה גם עושה מאמצים להביא אליהן קהל.
ועל זה נאמר: האויב של הטוב הוא הטוב ביותר.
תודה ברק!
אני מעדיף: אויבו של הטוב מאוד הוא המצוין 🙂
ואני מעדיף לצטט את גדול מאמני הכדורסל גרג פופוביץ', שדוגל בשיטת למסור עוד מסירה, כדי שהזריקה הנהדרת תהיה מעולה.
יותר גדול מפיל ג'קסון?