אני רוצה לספר לכם סיפור קצר עם מוסר השכל בסופו
זה היה ביום האחרון של פסטיבל ג'אז תל אביב. פברואר 2010. פתאום עוצר אותי אלון גרבוז, המנהל של הסינמטק ואומר לי "הם כועסים. ממש כועסים". "מי?" שאלתי. "הצרפתים" הוא עונה "הצרפתים כועסים".
???
כמה דקות אח"כ כבר שעטתי בגשם התל אביבי לכיוון מסעדת "השקד" ברח' החשמונאים, שם אכלו הצרפתים.
מסתבר שכבר כמה ימים מסתובבת לה משלחת של מנהלי פסטיבלי ג'אז צרפתיים בתל אביב, רואה שואוקייסים שהכינו לה בלבונטין 7 ומצפה שמישהו יתייחס אליה בפסטיבל הג'אז. לי אף אחד לא סיפר דבר. עד שגרבוז תפס אותי.
התנצלתי, הזמנתי אותם לראות את עומרי מור ולפגישה יותר ארוכה איתי אח"כ. היה מצוין, עשיתי חברים ונפרדנו ברוח טובה. הצרפתים כבר לא כעסו.
כמה ימים אחרי שהסתיים הפסטיבל התקשרתי לעופרה ממשרד החוץ ואמרתי לה "אנחנו חייבים לעשות אירוע חשיפה לג'אז ולמוסיקת עולם". "קודם שמשרד התרבות ייתן משהו" עופרה אמרה.
גייסתי את אצ'ה בר מהצוללת הצהובה, ויחד התחלנו את מלאכת השכנוע.
בנובמבר של אותה השנה כבר הרמנו פיילוט של יום אחד בצוללת לאורחים שהגיעו לאירוע החשיפה של המחול בסוזן דלאל ושנה אח"כ כבר התכוננו לקיים אירוע חשיפה אמיתי כהלכתו.
אבל אז קיבלנו חדשות ממשרד התרבות. הם נתנו לנו כסף. אבל מעט. כ"כ מעט שאצ'ה לא יכול היה לקחת על הצוללת את מלאכת הפקת החשיפה והציע להחזיר להם את הכסף תוך כדי העלאת הצעות אינטימיות מה יוכלו לעשות בו.
אני התנגדתי. אני מכיר איך הדברים קורים אצלנו במדינה. לאנשים אין דמיון וחזון לקנות רעיון "על הנייר". רק אם תהיה חשיפה, כולם יוכלו לראות את החשיבות של האירוע.
"אם זה כ"כ חשוב לך, למה שלא תיקח על עצמך גם את הפקת האירוע וניהולו?" הציע לי אצ'ה.
וכך עשיתי.
בחודשים הבאים עבדתי ללא שכר כדי להרים מאפס את החשיפה הראשונה. הצוללת מצידה תרמה האולם ואת אנשי המקצוע בימי החשיפה.
את התוצאה אתם מכירים, אני מקווה. החשיפה הראשונה לג'אז ועולם ב-2011 היתה הצלחה. המוסיקאים האמינו בי ובחברי הועדה האומנותית שהקמתי ונרשמו בהמוניהם. חברים וקולגות מרחבי העולם קנו כרטיסי טיסה מכיסם והגיעו ארצה והזמינו אח"כ לא מעט הרכבים לנגן בחו"ל.
החשיפה בשנת 2012 נראתה כבר אחרת. הגופים המממנים לא יכלו ולא רצו להשאר מאחור. שמחתי שיכולתי לשחרר לצוללת את מלאכת ההפקה (תכל'ס, החברים הנהדרים בצוללת עושים את זה הרבה יותר טוב ממני) ולהישאר עם הניהול האומנותי ועם עבודת השכנוע של הקולגות מחו"ל להגיע אלינו לראות הופעות. אפילו התחלתי לקבל שכר על עבודתי. במקביל גם נולדה האחות הצעירה והרעננה – החשיפה לאינדי ולרוק, שנבנתה בצלמה ובדמותה של החשיפה שיצרנו שנה קודם לכן.
ממש עוד כמה ימים יתחילו החשיפות. תחילה האינדי/רוק ואח"כ הג'אז/עולם. והם יהיו, אני בטוח, הטובות בכל החשיפות עד כה. היום נדמה כאילו החשיפות היו כאן מאז ומתמיד ולרובנו ברורה חשיבותן ונחיצותן. אבל לפני ארבע וחצי שנים בלבד, כשאלון גרבוז עצר אותי בעיצומו של פסטיבל הג'אז, המצב היה שונה כל כך.
ולמה אני מספר לכם את זה?
זו דרכי לומר לכם שכל מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד. וגם אם המטרות שלכם נראות לכם כרגע בלתי ניתנות להשגה, אסור לכם, פשוט אסור, לקבל פיק ברכיים מגודל המשימה ולוותר.
נכון, זה לא יקרה בן לילה, ואפילו לא אחרי שנה. אבל אם תקבעו לכם מטרות, תבנו תוכנית עבודה מפורטת, ותפעלו לפיה – בשיטתיות ובנחישות, עם כל הלהט והאמונה שאצורים בכם – אתם תגיעו.
נכון, אולי לא בהכרח תגיעו בדיוק למטרה אותה הגדרתם בהתחלה, אבל תגיעו רחוק. רחוק מאוד.
חוצמזה, אם מישהו יעצור אתכם פעם ויגיד לכם "הם כועסים. הם ממש כועסים", תקשיבו לו. זה בטח חשוב.