תשמעו סיפור.

לפני חודשיים בערך קפצתי לביקור בישראל כדי להשתתף באירועי החשיפה הבינלאומית לג'אז ולמוסיקת עולם אותם אני מנהל אומנותית. במהלך הביקור קיבלתי מהרכב שאני מכיר ואוהב מעטפה,  ובה הדיסק החדש שלהם. דיסק הבכורה.

כשחזרתי לבוסטון פתחתי את המעטפה, שלפתי את הקופסא של הדיסק, ועוד לפני שתחבתי את הדיסק לנגן ושמעתי טראק אחד  – התבאסתי והתעצבנתי.

למה התבאסתי? כי הלהקה מנגנת מוסיקה עשירה וצבעונית, חוצת יבשות ותרבויות, ואילו עטיפת האלבום שקידמה את פני היתה הכי לא מתאימה למוסיקה של ההרכב.

למעשה היא היתה מתאימה יותר להיות עטיפה לסרט על חיי המין של חלזונות. במילים אחרות – היא היתה משעממת!

ולמה התעצבנתי?  כי החברים עשו קמפיין הדסטארט מצוין וגייסו הרבה כסף ואת הכל השקיעו בהקלטות ובשעות אולפן של עריכות, מיקסינג ושאר מרעין בישין. הם עבדו על האלבום הזה חודשים ארוכים-ארוכים. ואחרי כל זה הם הולכים ודופקים את עצמם בכך שהם עוטפים את כל האיכות הזו באיזו תמונת עטיפה בשקל שהם יצרו ב"צייר" במחשב.

נו בסדר, אתם אולי אומרים. התבאסת התעצבנת. לא ביג דיל. הרי העיקר זה המוסיקה. לא כל השטויות מסביב.

טעות.

רושם ראשוני

הבעיה אינה הפגיעה ברגשותיי העדינים. אני מכיר את ההרכב עוד מראשיתו. עבדנו יחד כמה פעמים, הייתי בהופעות שלהם ואני מכיר את המוסיקה שלהם. אני אמשיך ואוהב את המוסיקה שלהם למרות ה- Cover Art המבאס.  

הבעייה היא עם כל שאר אנשי תעשיית המוסיקה שיקבלו את הדיסק הזה לידיהם – שדרנים, מנהלים אומנותיים בפסטיבלים, פרומוטרים, אנשי מועדוני מוסיקה וכו'. .

עבור כל אלה, המפגש הראשון עם הלהקה הוא דווקא עטיפת האלבום.

הרושם הראשוני שאנשי תעשיית המוסיקה יקבלו כשיקחו את הדיסק לידם יהיה של מוסיקה משעממת ודהויה.

 ורושם ראשוני הוא דבר שקשה אח"כ לשנות.

אז אולי בעולם האגדות שבניתם לעצמכם העיקר זה המוסיקה. אבל המציאות היא מעט שונה. לא. המציאות מאוד שונה.

קצת נתונים מחקריים

מכירים את האימרה "תמונה אחת שווה אלף מילים"?

זה שקר.

למעשה תמונה אחת שווה 60,000 מילים.

מחקרים גילו שהמוח שלנו קולט תמונות במהירות הגבוהה פי 60,000 (!!) מטקסט. 60,000.

לא אעמיס עליכם עוד מספרים נתונים ומחקרים, שכולם מדברים על קליטת המידע החזותי (ויזו'אל) במוח שלנו. בעצם, אוסיף עוד פריט מידע אחד חשוב:

מחקרים הראו שבממוצע אנשים זוכרים 80% ממה שהם רואים, 20% ממה שהם קוראים ורק 10% ממה שהם שומעים.

ככה זה אצל בני האדם. וכן, גם אנשי תעשיית המוסיקה הם די בני אדם.

לכן יזכרו את עטיפת האלבום שלכם או תמונת היח"צ שלכם או הוידאו קליפ שלכם הרבה אחרי שישכחו את המוסיקה שלכם והרבה יותר מכל טקסט שצירפתם.  

בקיצור מוסיקאים יקרים: ויז'ואלס – תמונות יח"צ, עטיפת אלבום, וידאו קליפ – זה שם המשחק.

אתם חייבים  ויז'ואלס איכותיים וזכירים במפגש הראשוני שלכם עם אנשי התעשייה – כשאתם מגישים מועמדויות, כשאתם פונים במייל למישהו או כשאתם שולחים EPK – אחרת זה יכול להגמר בבכי.

אנשי תעשייה מוצפים בפניות

הנה עוד נתון ששווה לזכור אותו: אנשי התעשייה אליהם אתם פונים מקבלים מאות פניות כמו שלכם.

כמה זמן לדעתכם הם מקדישים לכל פנייה ופנייה?

אז הנה כלל האצבע שהוא פשוט ואכזרי:

ככל שהזמן שמקדישים לכם קטן יותר – כך הרושם הראשוני נהיה משמעותי יותר

הרכב שיש לו ויז'ואלס מעולים – שמים אליו לב יותר. נקודה. גם בגלל כל הנתונים שסיפקתי לכם למעלה, וגם – וזו האמת – בשל העובדה שלרוב ההרכביםה האחרים יש ויזו'אלס פשוט גרועים.

אז מה עושים?

משקיעים. מחשבה, תשומת לב – וכן, גם זמן וכסף, ויוצרים ויז'ואלס איכותיים שהכי מייצגים את המוסיקה שלכם.

• מסרים וייחודיות. הויז'ואלס שלכם חייב להעביר את המסרים העיקריים שאתם רוצים שאנשי תעשיית המוסיקה יקלטו מכם. את הייחוד שלכם.

למשל, אם המוסיקה שלכם היא צבעונית אתנית ותוססת, אל תצרפו תמונות יח"צ בשחור לבן אומנותי וקודר.

• איכות. הויז'ואלס חייבים להרגיש איכותיים. אם עטיפת האלבום שלכם תראה כאילו מישהו עם שתי ידיים שמאליות שיחק קצת בפוטושופ, אתם ישר תתויגו כחובבנים.

אם לא יתייגו אתכם כחובבנים יתייגו אתכם ככאלה שלא באמת מאמינים במוסיקה של עצמם ולכן לא טרחו להשקיע באומנות שלהם כסף

אני אגב לא בטוח מה יותר גרוע עבורכם.

• מעניינים. הויז'ואלס שלכם גם חייבים להיות מסקרנים ומעוררי עניין מספיק כדי שאיש התעשייה ירצה לקרוא את הקומוניקט שצירפתם או אפילו להאזין למוסיקה שצירפתם.  

סיכום

אתם חייבים להשקיע גם בקנקן ולא רק במה שיש בו. ויז'ואלס זה שם המשחק. אחרת תישארו עם מוסיקה טובה שאיש לא ישמע.

חוץ מצופי הסרט על חיי המין של החלזונות כמובן.  

 

בהצלחה!