מיד "לאקס" לואיס 1905-1964 Meade "Lux" Lewis
מיד אנדרסון לואיס נולד ב-4 בספטמבר 1905 בשיקגו למשפחה מוזיקלית. כבר בילדותו רכש את הכינוי "Lux" – "לאקס" עקב אהבתו לגינוני טכס מופרזים כאילו היה בן אצולה. משפחתו כינתה אותו "הדוכס של לוקסמבורג", כינוי בקוצר עד מהרה ל"לאקס" (באנגלית זה נשמע יותר טוב…)
לואיס הצעיר למד לנגן בכינור, ואביו הקפיד שיתאמן בכל יום.
בגיל 16, עם מות אביו, לואיס עבר לנגן בפסנתר, בהשפעת הנגן הבוגי-ווגי המקומי ג'ימי יאנסי Jimmy Yanecy. לואיס היה אוטודידקט לחלוטין בפסנתר.
סגנון הנגינה הבוגי-ווגי התפתח בסביבות שנת 1900 בדרום ארה"ב ובמיד-ווסט. הוא התפתח בבתי מרזח, בבתי בושת וב Barrelhouses בהם ניגנו מוזיקה עממית. למעשה בכל מקום בו היה פסנתר. עד מהרה, המושג "בארלהאוס" הפך למילה נרדפת לסגנון הבוגי-ווגי. הבוגי-ווגי נוגן לרוב ע"י פסנתרן יחיד במקומות רועשים, ועל פסנתרים שלא היו בדיוק במצב תקין: לא מכוונים ולפעמים אף עם קלידים חסרים. לפיכך, נגני הבוגי-ווגי היו חייבים גם להכות בקלידי הפנתר בעוצמה רבה, במיוחד ביד שמאל, בו הם ניגנו בעצמם את את הקצב.
בשנות ה-20, השנים בהם לאקס לואיס עבר לנגן בפסנתר, הבוגי-ווגי התפשט במהירות בקרב השחורים בארה"ב.
לאקס היה חבר ילדות של הפסנתרן אלברט אמונס (שלימים יהיה גם אביו של הסקסופוניסט ג'ין אמונס), וביחד שניהם למדו את המוזיקה של ג'ימי יאנסי ונגני הבלוז האחרים משיקגו. בשנת 1924 אף עבדו יחד כנהגי מונית.
בשנת 1927 הקליט לאקס לואיס את "Honky Tonk Train Blues", בוגי-ווגי המבוסס על קולות הרכבות שחלפו בקרבת ביתו בילדותו בשיקגו. ההקלטה ראתה אור רק ב-1929 אך לא זכתה לתשומת לב רבה, ו"לאקס" לואיס נאלץ לגנוז את חלומו להתפרנס בנגינה, ולעבוד בעבודות אחרות, יצירתיות פחות.
בשנת 1933, המפיק ג'ון המונד השיג עותק של הקלטת "Honky Tonk Train Blues" והתרשם מאוד ממנה. הוא יצא למסע חיפושים בן שנתיים אחר לואיס, עד שבשנת 1935 מצא אותו עובד בעסק לרחיצת מכוניות בתחנת דלק בשיקגו.
לאחר יומיים של תרגול, בה לואיס חזר לנגן בפסנתר אחרי שנים שכמעט לא נגע בקלידים, ג'ון האמונד הקליט מחדש את לאקס לואיס מנגן את "Honky Tonk Train Blues".
בשנה שלאחר מכן, האמונד הקליט הקלטה קלאסית נוספת של לאקס לואיס – "Yancey Special", שכתב ג'ימי יאנסי, מורו של לאקס.
בעקבות ההקלטה, האמונד הזמין את לאקס להופיע לראשונה בניו יורק. סיבוב ההופעות בניו יורק היה מוצלח, אבל לאחריהן, לאקס חזר לשיקגו.
חלפו כמה שנים, ובשנת 1938 ג'ון האמונד שוב הזמין את לאקס לואיס לניו יורק, והפעם לנגן ב"מקדש" של המוזיקה הקלאסית – בקרנגי הול,
במסגרת ערב לו האמונד קרא "From Spirituals to Swing". ג'ון האמונד הזמין את לאקס לואיס לנגן בוגי-ווגי בקרנגי הול, יחד עם חברו אלברט אמונס ונגן בוגי-ווגי נהדר נוסף – פיט ג'ונסון.
מספרים שההופעה של לאקס לואיס בקרנגי הול היתה כ"כ מלהיבה, עד שאנשים שעמדו מחוץ לאולם המלא מפה לפה ולא יכלו להיכנס, פרצו לאולם בכוח רק כדי לשמוע את שלושת פסנתרני הבוגי-ווגי.
ההופעה בקרנגי הול הפכה את לאקס לואיס, אלברט אמונס ופיט ג'ונסון לכוכבי-על בן רגע, והציתה
את שגעון הבוגי-ווגי בקרב הקהל הרחב. כולל כמובן גם הקהל הלבן.
בעקבות ההצלחה בקרנגי הול, שלושת הפסנתרנים חברו לזמר הבלוז הגדול ג'ו טרנר, וניגנו איתו בקפה סוסאייטי בניו יורק, ואף הקליטו.
מבין שלושת פסנתרני הבוגי-ווגי שהתפרסמו בעקבות ההופעה בקרנגי הול, לאקס לואיס היה הפסנתרן בעל הסגנון המורכב יותר. הוא התבלט בעוצמה, בפוליריתמיקה מרתקת ובקטעים הרמוניים מורכבים. לפעמים בשביל לגוון, לאקס לואיס ניגן ביד שמאל סטרייד. הוא השתמש בכל המקלדת של הפסנתר – מהצלילים הגבוהים ביותר לנמוכים ביותר, לפעמים היה לוקח שיר והופך אותו ליצירה בת בת 20-30 דקות, עם מעיין בלתי נדלה של יצירתיות מוזיקלית וטכניקה מרשימה. בפלייליסט שהכנתי לכם, תמצאו את יצירתו בת 20 הדקות The Blues. היצירה פוצלה ל-5 חלקים/צדדים, בשל מגבלות זמן נגינת התקליטים באותם הימים.
לצד נגינתו בפסנתר, לאקס לואיס ניגן והקליט מידי פעם בצ'לסטה (כלי הקשה מתכתי דמוי פסנתר שנגינה בו יוצרת דמוי פסנתר פעמונים.) ובנוסף, הוא גם ידע לשרוק… כן, כן. לשרוק בלוז, שנשמע שוטף ובטוח כאילו היה חצוצרן בלוז. הוא אפילו הקליט מידי פעם קטעי שריקה שלו. למשל את "Whistlin' Blues".
בשנת 1941 מיד לאקס לואיס עבר ללוס אנג'לס. שם הוא הופיע לרוב כפסנתרן סולו בשכר נמוך. הוא גם הופיע בכמה סרטים קצרים וגם בסרט "New Orleans" לצידו של לואיס ארמסטרונג. כשהטלוויזיה החלה את צעדיה הראשונים בסוף שנות ה-40, הוא הופיע בתכניות לא מעטות.
בשנת 1952, הוא השתתף בסיבוב הופעות בכל רחבי ארה"ב, יחד עם ארול גרנר וארט טייטום, תחת הכותרת Piano Parade.
אבל למרות ההערכה ואהבת הקהל לה זכה, מיד לאקס לואיס החל להיות יותר ויותר מתוסכל. מבחינתו, הוא היה מלחין ופסנתרן מגוון, אבל הוא הוכנס תמיד למשבצת המאוד מצומצמת של "פסנתרן בוגי-ווגי". סגנון הבוגי-ווגי המקורי היא גס, בסיסי ואינטנסיבי, ואילו מיד לאקס לואיס אומנם לקח אותו כבסיס, אבל הוא יצר ממנו סגנון נגינה אישי, מורכב הרמונית ומקצבית – יצר ממנו אומנות.
התחושה הזו רק גברה אצלו כשראה כיצד ארט טייטום, שהחל דרכו כשפסנתרן סטרייד, זוכה להערכה רבה כמאסטר פסנתר ולא רק להערכה מוגבלת כ"פסנתרן סטרייד".
כששיגעון הבוגי-ווגי חלף בשנות ה-50, התסכול הזה של לאקס לואיס הוכח כמדויק. לאקס לואיס, שקוטלג כפסנתרן בוגי-ווגי, החל להישכח יחד עם ירידת הפופולריות של הז'אנר המוזיקלי. הוא הופיע מידי פעם בלוס אנג'לס – עיר מגוריו, ובשיקגו – עיר הולדתו, וגם הקליט מעט, אבל הוא כבר לא היה פסנתרן מבוקש כבעבר, וההוא לא קיבל את ההערכה ליצירותיו שהוא סבר (ובצדק) שמגיעה לו.
מיד לאקס לואיס נהרג בתאומת דרכים בשנת 1964. הוא היה בן 59.
היום לאקס לואיס מוכר כאחד מהמאסטרים של הבוגי-ווגי, והסגנון עצמו נחשב כאחד מאבני היסוד החשובים לרוקאנרול של שנות ה-50. ללא הבוגי-ווגי לא היו יכולים להיות צ'אק ברי, ג'רי לי לואיס ואלוויס פרסלי.