את הפוסט הבא כתב הראפר חן רותם, הידוע בכינויו סגול 59. באתר שלו נכתב עליו כך: "מהאבות המייסדים של ההיפ הופ והראפ בישראל. מוזיקאי, מרצה, בלוגר, עיתונאי ומבקר מוזיקה. החל להקליט בשנת 1998 ומאז מופיע בארץ ובעולם ומשתף פעולה עם מגוון רחב של אמנים מתחומי הראפ, הרוק, הפולק והג'אז."
אני הכרתי את המוסיקה של סגול 59 בשנת 2002. בשנה הזו נסעתי לגור בארה"ב ורציתי לקחת איתי קצת מוסיקה מקומית, שתסגור לי את הפינה של הגעגועים. אז קפצתי לחנות התקליטים האגדית באלאנס (ז"ל) וביקשתי מיורם אליקים קצת מוסיקה לדרך. ליורם היה אז לייבל אינדי ירושלמי, אגדי לא פחות (וז"ל לא פחות), "פאקט רקורדס". יורם העמיס עלי כמה דיסקים, שהפכו אצלי לתושבי קבע בדיסק פלאייר – פרוייקט הגומיה, יאפים על ג'יפים, מורפלקסיס וכמובן "איפה טעינו" של סגול 59. ואני הפכתי בבת אחד להיות אוהד.
אח"כ הגיעו "שני הצדדים", "תעשו מקום", "עוד נוסע אחד" השונה, ועוד.
סגול 59 כתב את הפוסט ובו הוא מחלק טיפים מניסיונו בעקבות טור שערך בארה"ב. שווה מאוד לקרוא.
**
לכותב שורות אלו יש (חוץ מנטיה תמוהה לכתוב על עצמו בגוף שלישי) נסיון מה בהופעות מעבר לים. ברם, בחודש האחרון יצאתי (היי, גוף ראשון! טוב שחזרת) לסיבוב הופעות בארצות הברית, שכלל שמונה הופעות בחמש מדינות תוך שבועיים. וכמי שכבר שמע בחלחלה על הרכבים ישראלים שחזרו מסיבובי הופעות בחו"ל והם חולים, רעבים, מסוכסכים, מדוכאים ומרוששים, חשבתי שיכול להיות מועיל לחלוק עם קוראי הבלוג כמה מהתובנות שנצברו בשנים האחרונות. אם זה יעזור ולו למוסיקאי אחד לעבור את החווייה בצורה חלקה ונעימה יותר, דיינו. תגובות, הערות ותוספות תתקבלנה בברכה.
תגיעו מוכנים ותאמו ציפיות
הצלחה של טור בחו"ל תלויה הרבה מאוד בפרטים הקטנים. קודם כל, תגדירו לעצמכם מה מטרת הסיבוב: לצבור חוויות? להיחשף לקהל חדש? לגבש את הלהקה? לבקר סוף סוף ב-Primark? אולי בכלל להרוויח כסף?!? טוב, אחרי ההפוגה הקומית הזו, בואו נדבר על מה שחשוב.
- חשבו מראש את ההוצאות מול התקציב שיש ברשותכם ורווחים עתידיים. לא נעים להיתקע בקלארקסון, קנטאקי ביום שבת בלילה, בלי כסף לסיגריות או למקום לישון בו.
- בדקו מראש מה הציוד והמפרט הטכני בכל מקום בו אתם מופיעים. לא כיף לצאת לחפש סטנד למיקרופון בפרברי בולטימור בחושך, חצי שעה לפני הופעה.
- ודאו מראש דרכי הגעה לכל מקום. הארץ שאתם נמצאים בה היא כנראה גדולה יותר מישראל, יש בה יישובים שונים בעלי שמות דומים או אפילו אותו שם, והמרחקים גורמים לכל תיקון טעות קטנה בניווט (יצאתם ביציאה 13 במקום 12 על ההייוויי) לגזול מכם הרבה זמן יקר.
- נסו להתקמבן מראש על דילים (טיסות, מלון, אירוח, רכב, אוכל) ובקיצור: נסו לדעת כמה שיותר על הטור שלכם לפני שתצאו אליו. עדיף לתכנן בשקט בבית מאשר לאלתר במקום לא מוכר, עייפים ותחת לחץ זמן.
תוודאו שזה באמת מתאים לכם
- מסוגלים לעמוד בטיסות ארוכות, עם קונקשנים מבאסים במקומות מדכאים והמתנות של שעות בשדות תעופה קטנים?
- אין לכם בעיה לישון על כל דבר, ממיטת קינג סייז במלון במנהטן ועד למזרון מתנפח בבייסמנט מעופש בלונג איילנד?
- אתם אוכלים הכל ולא בררנים בענייני אוכל (בשר, גלוטן, שומן, לא כשר, פאסט פוד) ?
- אתם מסוגלים לפרוק ולהעמיס חזרה ציוד חשמל, אביזרי סאונד, כלי נגינה ומזוודות כמה פעמים ביום לתוך חללים קטנים במיוחד – ואז להידחס ביניהם?
- אין לכם רגישות מיוחדת למזג אוויר קיצוני? (כמו מעבר בין 4- במינסוטה ל-20 מעלות באטלנטה, תוך 4 שעות)
- אתם מסוגלים, אחרי כל זה, לנגן את אותם השירים, ערב אחרי ערב, באותה התלהבות ומקצועיות כמו בפעם הראשונה?
סימן שאתם מוכנים. צאו לדרך.
תהיו מקצוענים
כמי שמגיעים מארץ החפיף והחרטא, הקומבינה, העוקץ , ה"סמוך עלי" וה"יהיה בסדר", כל הקונספט של מקצוענות יכול להיראות זר ומוזר לכם. אבל כדאי שתתרגלו אליו מהר.
תגיעו בשעה הנקובה לסאונד צ'ק. נגנו במסגרת חלון הזמן שהוקצב לכם. נגנו טוב ומהודק (הלהקה שלפניכם והלהקה שאחריכם ינגנו ככה). הודו לצוות המקום וללהקות שהופיעו אתכם. הודו לקהל – גם אם הוא מונה 8 אנשים כולל ברמנים. ציינו איפה אפשר לשמוע או לקנות את המוסיקה שלכם. תכינו סטיקרים וכרטיסי ביקור. והכי חשוב: לכו לישון וקומו בשעות הגיוניות. לא מעט להקות התפרקו אחרי יום חיפושים בעקבות חבר הרכב שהחליט לבלות את הלילה מחוק בבר מזדמן, בשיטוט בעיר, ליד באנג גדול מימדים בדירה של חבר או במיטתה של איזו נערה מקומית. כלל ברזל: כשיש הופעות – אין יציאות. תשמרו את זה לימים הפנויים שלכם.
אולי יעניין אתכם גם: המדריך לקביעת טורים בינלאומיים
תהיו נחמדים
כבדו את מנהגי המקום. בררו איך קוראים לאיש הסאונד. תקשרו איתו באופן מקצועי. הודו לו מעל הבמה בסוף ההופעה. יש סבירות שגם הוא מנגן בלהקה ושיצא לו כבר להגביר הרכבים קצת יותר משמעותיים מזה שלכם. קללות, פשיטת בגדים, שתיה ועישון על הבמה במהלך הופעה כבר לא נתפסים ברוב האולמות בארה"ב כמשהו סקסי במיוחד במקרה הטוב וכמשהו שעשוי להכניס אתכם לצרות במקרה הריאלי. אתם לא ג'ים מוריסון ולא סיד וישס. תשאירו רושם טוב ותגרמו לאנשים מסביבכם חשק לראות אתכם שוב.
עיזרו זה לזה
כמה טריוויאלי, ככה נכון. הופעה היא סוג של מסע אלונקות, שיכול לעבור בסבבה אם כולם נותנים יד, או כתף. תמיד תהיו הראשונים לסחוב. עזרו גם למתופף המסכן לקפל ציוד. בכלל, תתייחסו לציוד כאילו הוא רכוש משותף של כולם, יעני- כולם סוחבים הכל ואין "שלי-שלך". יחד עם זאת, דעו לתת ספייס אחד לשני. כי אפילו מוסיקאים יפים, כשרוניים ומגניבים כמוכם הם אנשים שיכולים להימאס לפעמים. תמכו נפשית אחד בשני, ומצד שני גם השאירו פתח למרחב אישי, כי כל אחד זקוק לזה מדי פעם. אפילו הבסיסט.
כאן זה לא ישראל. אל תתחכמו
- לא עם צוות המטוס
- לא עם אנשי ביקורת הדרכונים
- לא עם פקיד ההגירה
- לא עם בעל האולם והפרומוטר
- בטח שלא עם שוטרים, פקחים ואנשים במדים למיניהם. אלא אם כן חותמת שחורה בדרכון ואיסור כניסה למדינה בעשור הקרוב מחרמנים אתכם עד כדי איבוד שליטה.
- לא עם כתבים ומראיינים. תחסכו מהם את ההומור הישראלי ואת הבדיחות הפנימיות של הלהקה. תבואו מוכנים. דברו קוהרנטי, ברור, ממוקד. בכל מקרה, השתדלו לבחור את חבר הלהקה עם השליטה הטובה ביותר באנגלית לצורך ראיונות.
ועוד כמה נקודות למחשבה…
- בנו סט ליסט (רשימת שירים) מראש, אבל תתכוננו גם לשנות אותה מהופעה להופעה, לפי תגובות הקהל
- תעבדו מראש על דברי הקישור בין השירים (אם בכלל צריך אותם). אל תשאירו את זה לאילתור, בטח לא בהופעות הראשונות.
- הקפידו על פרסום מראש. פייסבוק, מיילינג ליסט, ויז'ואלס, פוסטרים, לוגו להקה, שימו מוסיקה שלכם אונליין וכל דבר אחר שעשוי לדחוף אתכם קדימה ולהקל על הקהל למצוא אתכם.
- אמריקאים אוהבים לפרגן למוסיקה שהם שומעים ואוהבים. חישבו על מרצ'נדייס: חולצות, כובעים, תיקים, תקליטים ודיסקים, קונדומים, כרטיסי אשראי וארונות קבורה ממותגים (שלושת האחרונים תקפים רק אם ללהקה שלכם קוראים KISS). יכול להיות שיהיה לכם יותר קל לייצר אותם בארץ היעד או לשלוח אותם לשם מבעוד מועד, כדי לא לסחוב סתם משקל מיותר.
- חישבו על נחיצותו כל דבר שאתם לוקחים איתכם ונסו לטוס כמה שיותר קל. מה שלא יורה – שיישאר בבית. אחרת תחוייבו במשקל יתר כשתטוסו ותזדקקו לכמה חודשים של טיפול בבעיות גב כשתחזרו.
- חדדו את יכולות המינגלינג שלכם. צרו קשרים, קבעו פגישות, דברו ושוחחו עם כל אחד, קחו ותנו כרטיסי ביקור. מי יודע מה יכול לצאת מזה בעתיד.
- אל תלכלכו על אמנים אחרים. בטח לא על אמנים ישראליים. שמרו את האבחנות האישיות שלכם לעצמכם, גם כי זה לא מקובל בארצות ניכר וגם כי Karma is a bitch, yo.
- הישארו צנועים ודעו את מקומכם. גם אם אתם כוכבי-על בלבונטין, בבוקסא או בצימר, באירופה – ובמיוחד בארה"ב – אתם עוד טיפה קטנה בים המוסיקה המקומי. תתנהגו ככה. אפשר לתת את השואו המגלומני של הלייף על הבמה – ועדיין להישאר צנוע וחביב מחוץ לה (שמעת, בונו?)
- אל תתכננו לו"ז צפוף מדי. תשאירו זמן לאגור כוחות, לישון, לעשות כביסה ולחפש את הפדאל היקר של הגיטריסט ההיסטרי בבקסטייג' המבולגן של האולם שהופעתם בו אתמול בערב.
- אל תתנשאו על הצוות הטכני – נסו ללמוד מהם. יש סיכוי טוב שחלקם נמצאים בביזנס עוד מלפני שאתם נולדתם, הם מכירים את הציוד שלהם יותר טוב מכם והם כבר הגבירו כמה להקות טיפה יותר גדולות מכם.
- למרות הפיתויים, נסו לאכול בריא. קשה לעמוד בפני המבורגר בשתיים בלילה אחרי הופעה, מאתגר להימנע מבייגל ולאטה על הבוקר או מצלעות ברביקיו, דלי צ'יפס וחבית קולה בצהריים, אבל תעשו את המיטב. זה ישתלם בהמשך הטור. אנשים נוטים לחטוף מחלות בסיבובי הופעות, משפעת ומיגרנה ועד שלשולים, עצירות, דלקת ריאות ושיעול טורדני. נסו לאכול מזון שנותן לכם אנרגיה ובוזמנית מרחיק מכם את כל המרעין בישין שלעיל.
חשוב שתקראו גם: איך לעשות סיבוב הופעות בחו"ל ש(כמעט) כולו סולד אאוט
זהו, דיברנו מספיק. עכשיו צאו לדרך ו…תנו למוסיקה לדבר. בהצלחה!
**
הפוסט הופיע לראשונה בבלוג של סגול 59 – מיליםwords59
