מאת: המלחין והסקסופוניסט שאולי עינב.

מאמר זה אינו מושלם, אינו מטיף או מתכוון לקלקל את האופי האמנותי של אף אחד מהקוראים ואינו נכתב בשום פנים ואופן מעמדת התנשאות של המחבר או במטרה לחנך, קטונתי. המאמר נכתב לאחר צפייה מרובה בהרצאות, קריאת בלוגים ושיחות עם אמנים שונים, ויכול להיות שזו הדרך שלי להסקת מסקנות אישיות ולנסות להשתפר.

פתח דבר

כשהייתי יותר צעיר, היה מאד "קול" לדבר אל קהל המאזינים ב"גדה השמאלית" (מכאן והלאה "הגדה") בצורה שלומיאלית מה, קצת חסרת ביטחון, קצת מהר, להיות קצת מבויש, ואני חשבתי שזה הדבר הטוב ביותר לעשות על במה. הגשנו את הקטעים שניגנו בהסבר קצרצר שנשמע כמו "עכשיו אנחנו ננגן קטע ממש יפה של קול פורטר, יס" הראש מופנה מטה, אולי התגנב איזה חיוך ספק ציני ספק מהורהר. לקהל המאזינים בגדה, שבדרך כלל היה מורכב מחברים של חברי ההרכב, אמא, אבא, הדודה מחדרה, מורים, אנשי אינטלקט שפקדו את הגדה, חובבי תרבות שוליים תל אביבית וכו'. לקהל זה הסברים אלו וצורת הדיבור היו מספקים, לא הייתה ביקורת והגדה הייתה כר פורה לביטוי חופשי של ג'אז על כל גווניו בשנות התשעים המאוחרות אשר כולנו חבים לה הכרת תודה עצומה.

ימים עברו, חלק מהמוסיקאים עברו לניו-יורק, חזרו לארץ, ושוב חזרו לניו-יורק, חלק נשאר בארץ, חלק עבר לאירופה, חלק חדלמלנגן, חלק הפך להיות עובדי רשות המיסים וחלק גננים וגננות למיטב הטף בישראל.

בתור אחד שהחליט לעבור לארה"ב (אע"פ שכרגע חי באירופה), נחשפתי למגוון הופעות ג'אזבמועדונים ופסטיבלים בארה"ב ובאירופה, ותדהמה אחזה בי. באף אחד מהמקומות, אף אמן לא מצא את הדרך המקורית שלנו, אנשי הגדה לתקשר עם הקהל. וטוב שכך.

הבנתי, כמה חשובה דרך ההתקשרות אל הקהל, וצורת התקשורת שלנו כאמנים אליו.

מדוע לדבר אם אפשר לנגן?

ובכן, נכון הוא שרוב הקהל בא להופעת ג'אז (או כל מוסיקה) כדי להאזין למוסיקה, אבל הקהל בא גם כדי לראות מופע ולעבור חוויה באם לימודית, רגשית וכו'.

המטרה שלנו כאמנים היא להעביר חוויה, ממש כפי שפרופ' דליה כהן (ז"ל) הגדירה את המושג "מוסיקה": ארגון צלילים במרחב על מנת ליצור חוויה. ומתוקף ההגדרה היפה, אנו המוסיקאים אמונים על החוויה וארגון הצלילים.

יאמרו הפוריטנים, מספיקה המוסיקה, לא צריך מילים. הלוואי שהיה כך, אך כיוון שלא כל הקהל אשר בא למופע הוא בעל תואר אקדמי במוסיקה, או שגדל כל חייו על ברכיו של ת'לוניוס מונק ולסטר יאנג, אנו בתור המארחים צריכים לבנות גשר מעל הנהר הדמיוני שנמצא בין הבמה לקהל. כן, בתור אמן אתה המארח. אתה לא אורח שבא להפגין כישורים, את\ה סך הכל כלי שהמוסיקה עוברת דרכו. אתה מזמין את הקהל אל המוסיקה שלך, אל הסלון שלך, התערוכה שלך וכו'. וכמארח טוב, אתה אחראי ליצירת אווירה מושכת ולא דוחה, ואני לא מדבר על אסתטיקה, המשיכה למוסיקה יכולה להיווצר או למות בין אם אתה חובב ג'ון זורן או מעריץ מושבע של ארט טייטום. גם כאשר אנו הולכים לתערוכה בגלריה, הקירות הלבנים בין התמונות, הם אלו שנותנים לנו את תחושת האירוח המכובד והשקט הנפשי להתבונן ולהעמיק ביצירות האמנות. האם הייתם פעם בגלריה מטונפת?

האם בכלל צריך לתקשר לקהל? 

ישנם אמנים (בד"כ המוצלחים ביותר), אשר עצם הווייתם וחזותם הוויזואליתעל הבמה מהפנטת ומרתקת את הקהל, התנהגותם (לעתים גם אקסצנטרית– ראו מונק, ג'ארט או רולנד קירק) מספקת עניין וכורכת את הקהל אל הבמה והמופע. הכריזמה שבמוסיקה שלהם תופסת אותנו מהרגע הראשון, החדשנות או הוירטואוזיות הולמת בנו. אך לצערי, לעתים זה רק בנו, המוסיקאים אשר רוצים רק לשתות עוד ועוד צלילים. לכן, אם אתם כבר בשלב הזה בקריירה, כנראה שהמאמר הזה לא בשבילכם. עם זאת, גם דרך הלבוש, העמידה, החיוך, היא צורת תקשורת ישירה אשר כדאי להשקיע בה זמן מחשבה. יתכן שזה כל מה שצריך, איני יודע מהי הדרך הבטוחה.

דיבור – החלטת לתקשר באמצעות דיבור?הצטרפת למעגל המארחים שכולל בתוכו את דיוק אלינגטון, נט קינג קול, קאבקאלוואי. לא רע בכלל. לפניכם כמה טיפים שקשורים לדיבור ולתקשורת עם הקהל באופן כללי.

טיפים לתקשורת בריאה עם קהל:

• הישר מבט.
• אל תפנה גב אל הקהל (אלא אם כן אתה מיילס).
• כנס לחנות וקנה מגבת קטנה (ואולי לכל הלהקה), לנגב זיעה בחולצה או עם נייר טואלט זה לא הכי מושך.
• כבד את הקהל בצורת לבושך, זו לא חייבת להיות חליפת ג'ורג'יו ארמני, זה יכולה להיות חולצת H&M שקנית ב30 ₪, כל עוד היא נקיה, הקהל ירגיש שהמארח השקיע.
• חייך. כן, אני יודע, מוסיקה זה עסק רציני, אבל כמו שאתם נמשכים לבחור\בחורה אשר מחייכים אליכם, כך ממש הקהל יכול להמשך אליכם. אף איש בקהל לא רוצה לראות אמן זועף על במה לאחר יום ארוך שבסופו הדודה של הדוד "סחבה" אותו לראות מופע ג'אז של הנכד של הרוקח.
• מופיעים לקהל שאנגלית היא לא שפת האם שלו? אנא דברו בבקשה באנגלית פשוטה וא י ט י ת עד כדי גיחוך. גם אם הייתם בכיתת דוברי אנגלית בתיכון וכולם קנאו בכם, גם אם חייתם בארה"ב 10 שנים וכתבתם כבר 4 עבודות דוקטורט על הניבים הלשוניים של שייקספיר, גם אם אתם מדברים אנגלית יותר רהוטה מברק אובמה, עדיף שכל הקהל יבין אתכם בפסטיבל הג'אז של ___, מאשר שתפחידו את הקהל באנגלית מהירה. אם הפחדתם, אבדתם קהל, אבדתם מעריץ, ואולי גם משהו שיקנה דיסק ויבוא להופעה הבאה שלכם.
• לא חייבים לדבר לפני הקטע הראשון, עם זאת, קטע ראשון שנמשך 30 דקות גם לא מומלץ (אלא אם כן אתה קולטריין חדש).
• כאשר מוחאים לכם כפיים, קבלו את זה בחיוך ובקידה אמתית, זה מגיע לכם, אף אחד מהקהל שרכש כרטיס לא התחייב למחוא כפיים בעת מעמד הרכישה, וזה חצוף לסרב להבעת רגש כנה מצד הקהל.
• תכנן מראש מה אתה רוצה להגיד על כל קטע, כתוב לעצמך פתקה יום לפני ההופעה, נסה למצוא סיפור קצרצר, אנקדוטה קצרצרה שתיתן נופך נוסף לקטע המוסיקלי. אנשים בוגרים הם כמו ילדים, כולם אוהבים סיפורים, בין אם זה סיפור אישי נוגע ללב (לא, אף אחד לא רוצה לשמוע על חברה שלך לשעבר במשך שעות) או סיפור מצחיק.
• אל תתחיל להריץ בדיחות הווי של הלהקה בין הנגנים כשכולם מחכים שהבסיסט יסיים לכוון (אלא אם כן אתה משתף את הקהל בבדיחות).
• שוב, חשוב על עצמך כמארח של הקהל בביתך, גם אם המופע הוא 2000 ק"מ רחוק מביתך ועל במה רעועה.

אני משוכנע שאם תצפו בהופעה של האמן האהוב עליכם (הכל זמין ביוטיוב), תוכלו ללמוד רבות כיצד הוא מארח את קהלו במופע וכיצד הוא בונה גשר מעל הנהר הדמיוני. ברגע שבניתם את הגשר, הרווחתם קהל נאמן, והצלחתם להעביר חוויה לקהל.

אשמח לשמוע על טיפים נוספים.

​