"פילי" ג'ו ג'ונס 1923-1985 Philly Joe Jones
ג'וזף רודולף ג'ונס, הידוע יותר כ"פילי" ג'ו ג'ונס, נולד ב 15.7.1923 בפילדלפיה.
אמו, מורה לפסנתר, לימדה אותו את יסודות המוזיקה. בנעוריו למד תיפוף אצל מתופפים מוערכים כמו קוזי קול וצ'ארלס ווילקוקסון, ובהמשך קיבל טיפים מארט בלייקי וממקס רואץ' הצעיר. הוא אימץ את הכינוי "פילי" ג'ו כדי להבדיל את עצמו מהמתופף הנהדר והמוכר הרבה יותר באותם הימים ג'ו ג'ונס. "פילי" כמובן הוא הכינוי של פילדלפיה, עיר הולדתו.
ג'ונס החל לנגן עם להקות ריתם אנד בלוז בשנות ה-40, ומהר מאוד התבסס בסצנת הג'אז של ניו יורק. הוא עבד עם מוזיקאים מובילים כמו בן וובסטר, לי קוניץ וטאד דמרון. לאחר שירות קצר בצבא, עבד כנהג חשמלית, אך פוטר לאחר שנהג לעצור את הרכבת שלו כדי שיספיק לנגן במועדוני הג'אז.
ההשפעות המשמעותיות ביותר על הקריירה של ג'ונס היו עבודתו עם טאד דמרון בסוף שנות ה-40 ועד 1953, ועם מיילס דייוויס מ-1952 עד 1958.
שיתוף הפעולה של פילי ג'ו עם מיילס הוביל להקמת החמישייה הקלאסית הראשונה של מיילס דייוויס ב-1955, שכללה גם את ג'ון קולטריין, רד גרלנד ופול צ'יימברס. האלבומים שהקליט בחמישייה הראשונה הקלאסית של מיילס ואלבומים נוספים של מיילס הם נכסי צאן ברזל.
פילי ג'ו היה מתופף מבוקש מאוד בשנים אלה. הוא הקליט עם רוב אומני הג'אז הגדולים של תקופתו והשתתף בהקלטת מאות אלבומי, מהם אלבומים חשובים כמו:
Blue Train של קולטריין, Tenor Madness של סוני רולינס, Everybody Digs Bill Evans, Dexter Calling של דקסטר גורדון, Workout ו- No Room for Squares של האנק מובלי, Blue Serge של סרג' צ'אלוף ועוד.
סגנון התיפוף של פילי ג'ו ג'ונס היה ייחודי והשפיע מאוד על מתופפים שצמחו בשנות ה-50 והוא ממשיך להשפיע עד היום על דורות של מתופפים. הוא התאפיין בשמירת זמן קפדנית ובדיוק טכני מרשים, לצד נגינה אנרגטית ועוצמתית ביותר. היו כאלה שסברו שנגינתו רועשת מדי, אך רבים הרבה יותר העריכו את הדיוק והעוצמה שבנגינתו. הוא ידע ליצור מקצבים מורכבים ומפתיעים, תוך שמירה על הגרוב והסווינג. השימוש שלו בסנר דראם היה מיוחד במינו, עם אקצנטים חדים ומדויקים שהפכו לסימן ההיכר שלו.
יכולתו לתקשר מוזיקלית עם חברי ההרכב, הייתה מעולה. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בחמישייה הגדולה הראשונה של מיילס.
החל משנת 1958 ועד ראשית שנות ה-60 פילי ג'ו הקליט כלידר בחברת התקליטים ריברסייד, אבל למרות שניתן למצוא באלבומיו רגעים יפים רבים, לטעמי את רגעיו היפים ביותר והמשפיעים ביותר ניתן למצוא דווקא באלבומים של אחרים.
למרות הצלחתו המקצועית, פילי ג'ו התמודד עם התמכרות קשה להרואין במשך שנים רבות. התמכרות זו השפיעה לרעה על הקריירה שלו ועל יחסיו עם מוזיקאים אחרים. מיילס דייוויס פיטר אותו מספר פעמים בגלל תוצאות ההתמכרות – איחורים או פשוט אי הגעה להופעות.
החל משנת 1962 הקריירה של פילי ג'ו חוותה ירידה גדולה. כמות ההזמנות להופעות ולהקלטות ירדה פלאים. הסיבות לכך, נוסף להתמכרות שלו, נקראו אלווין ג'ונס וטוני וויליאמס, שהנגינה שלהם ברביעייה הקלאסית של קולטריין ובחמישייה השניה של מיילס בהתאמה, "גנבה" את אור הזרקורים מפילי ג'ו, כמו ממתופפים אחרים, והפכה את נגינתו, בבת אחת, לכזו שנשמעת מעט ארכאית.
זו אולי הסיבה שפילי ג'ו ג'ונס עזב את ניו יורק בשנת 1968 ועבר לגור באנגליה. מעבר זה עזר לו להתרחק מסצנת הסמים של ניו יורק ולהתמקד במוזיקה. הוא חזר לארצות הברית נקי והמשיך להופיע, במיוחד בפילדלפיה.
בשנות ה-80, ג'ונס הקים את להקת "דמרוניה – Dameronia", שהתמקדה בביצוע יצירותיו של טאד דמרון. הלהקה הקליטה שני אלבומים מצוינים.
פילי ג'ו ג'ונס נפטר מהתקף לב ב-30 באוגוסט 1985 בביתו בפילדלפיה.
פילי ג'ו ג'ונס היה אחד מאותם מוזיקאים בודדים שהציבו רף כה גבוה בכלי הנגינה שלהם, עד כי הפכו לקטגוריה בפני עצמם. לאף אחד אין ולא היה סווינג כמו לפילי ג'ו. אף אחד לא ניגן או מנגן סולואים כמו פילי ג'ו.
וזה לא רק הסווינג הסוחף שלו, זה גם שפע הרעיונות הבלתי נדלv שלו, זה הצליל העצום שהוא הפיק מסט התופים' וזה גם תחושת החופש שהנגינה שלו הפיצה לכל עבר.
מאז שנות ה-50 ועד היום, אין כמעט מתופף שלא מושפע עמוקות מפילי ג'ו ג'ונס.