פרנק מורגן 1933-2007 Frank Morgan
"אין אלטיסט חי טוב יותר מפרנק מורגן" אמר פעם ווינטון מרסליס, שהסכים לנגן כסיידמן באלבום של מורגן בשנת 1989. בהתחשב בכך שמורגן בן טיפוחיו של צ'ארלי פרקר ועוד כשהיה בן 15 ניגן בתזמורת של דיוק אלינגטון את תפקידיו של ג'וני הודג'ס, זו נשמעת היום קביעה סבירה.
אבל אם נוסיף למשוואה, את העובדה שפרנק מורגן לא הקליט או הופיע במועדונים במשך 30 שנים, ושמרסליס אמר את המשפט הזה רק ארבע שנים אחרי שמורגן חזר להקליט ולהופיע, נוכל להבין שמסתתר כאן סיפור של מיתולוגיה ג'אז קלאסית.
אז בואו נתחיל
פרנק מורגן נולד בדצמבר 1933 במינאפוליס. אביו, סטן מורגן, שהיה גיטריסט מקצועי, לימד אותו לנגן גיטרה כבר מגיל שנתיים. בגיל 6 המשפחה עברה לגור במילווקי. באותו הזמן בערך, כשפרנק היה בן 7, התזמורת של ג'יי מקשאן הגיעה לדטרויט, ואביו סטן, שניגן באותה העת עם מוזיקאי ג'אז, לקח את פרנק הצעיר למסע ארוך במכונית לדטרויט, לראות את התזמורת של ג'יי מקשאן, ואת כוכבה – צ'ארלי פארקר.
בעקבות ההופעה הזו, פרנק החליט ללמוד לנגן באלטו סקסופון. בתחילה פרנק התחיל לנגן בקלרינט ובתוך שלוש שנים, החליף את הקלרינט בסקסופון האלט – בו ינגן כל חייו.
בשנת 1947, כשפרנק היה בן 14, סבתא של פרנק תפסה אותו מעשן מריחואנה. כדי להרחיק אותו מההשפעות הרעות בשכונת מגוריו במילווקי, הוחלט שהנער יעבור לגור עם אביו בלוס אנג'לס (ההורים כבר היו גרושים באותה העת). וכך היה.
בשנת 1948, כשפרנק היה רק בן 15, הוא נקרא לאודישן אצל דיוק אלינגטון. ג'וני הודג'ס עמד לעזוב את התזמורת, ואלינגטון חיפש לו מחליף. האודישן היה כנראה מוצלח ביותר, כי אלינגטון הציע לבן העשרה את הכסא של הודג'ס בתזמורת שלו. אבל מפאת גילו, זה היה בניגוד לחוק לצאת לדרכים עם התזמורת. אז פרנק בן ה-15 הסתפק בהשתתפות בכמה הופעות תזמורת של אלינגטון בלוס אנג'לס לפני שזו עזבה את העיר.
פרנק למד בתיכון ג'פרסון והשתתף שם בתזמורת הבית ספרית, שם ניגן עם תלמידים אחרים בבית הספר כמו דקסטר גורדון, סוני קריס, ארט פארמר, צ'יקו המילטון, אד טיגפן ועוד.
בערבים השתתף בסצינת הביבופ העשירה והתוססת דאז של לוס אנג'לס, וניגן בג'אם סשנים עם המוזיקאים שם – דקסטר גורדון, וורדל גריי, סוני קריס ועוד.
במשך כל השנים, פרנק נשאר בקשר עם צ'ארלי פארקר, והיה נפגש איתו בכל פעם שבירד היה מגיע ללוס אנג'לס.
אך למרבה הצער, ההשפעה של בירד לא היתה רק לטובה. בירד היה מכור להרואין, ומוזיקאים צעירים רבים חשבו שהסמים הם חלק מגאונות הנגינה של בירד, ולכן רבים מהם החלו להשתמש גם כן.
בירד היה מזועזע כשהבין בראשית שנות ה-50, כי פרנק מורגן, בן טיפוחיו בן ה-17 החל גם הוא להשתמש בהרואין. הוא הטיף מוסר לפרנק ואמר לו "חשבתי שיש לך יותר שכל הזה, ותבין כיצד ההירואין הרס את חיי". הטפת המוסר הסתיימה כשמורגן הוציא שתי מנות הירואין, הציע אחת לבירד, ושניהם הזריקו לעצמם.
בשנת 1952 פרנק מורגן הצטרף לתזמורת של ליונל המפטון. עם התזמורת של המפטון הוא הקליט בפעם הראשונה כסיידמן.
ההקלטה הראשונה של פרנק מורגן כמנהיג הרכב נעשתה במרץ 1955, רק שבועיים אחרי מותו של המנטור שלו – צ'ארלי פארקר. זה היה אלבום מעולה עם קונטה קנדולי בחצוצרה, וורדל גריי בטנור סקסופון ורית'ם סקשן מצוין.
האלבום התקבל באהבה רבה אצל המבקרים והקהל. לפרנק מורגן קראו "צ'ארלי פארקר החדש" – בגלל סגנון הנגינה והצליל הדומה.
נדמה היה שכל עתידו של פרנק מורגן לפניו. אבל הסמים חשבו אחרת.
בזמן ההקלטה פרנק מורגן כבר היה מכור להירואין, והוא התדרדר לפשע כדי לממן את ההתמכרות: זיוף צ'קים, סחר ברכוש גנוב ושאר ירקות.
חודשים ספורים אחרי צאת אלבומו הראשון לאור, בשנת 1955, פרנק מורגן נאסר לראשונה. והחל סדרת מאסרים שהשתרעו על פני 30 שנים, שאת רובם בילה מאחורי סורג ובריח.
בשנת 1962 מורגן הגיע לכלא סן קוונטין, שם פגש את ארט פפר, ויחד ניגנו בתזמורת הכלא. "הייתי שם סופר סטאר" הוא מספר.
בשנת 1985 – 30 שנים אחרי שנאסר לראשונה – פרנק מורגן ניגמל מהירואין (צרך תחליף סם – מתאדון – עד יום מותו). אבל הפחד מפני העולם שבחוץ הרתיע אותו מלצאת.
בית הכלא היה הבית הנוח והמוכר לו, וכשהשתחרר בראשית 1985, הוא הפר בכוונה את תנאי שחרורו על תנאי, כדי לחזור למספר חודשים נוספים לבית הכלא.
פרנק מורגן נפרד סופית מבית הכלא בסוף שנת 1985.
לשמחתו, לסטר קוניג, בעליו של לייבל הג'אז מלוס אנג'לס Contemporary התחל להקליט אותו, ולהפיץ את השמועה בעולם הג'אז, שפרנק מורגן חזר.
בספטמבר 1986 פרנק מורגן הופיע בפסטיבל הג'אז של מונטריי (גם בקליפורניה, כידוע).
אבל החזרה הסופית למודעות עולם הג'אז היתה (כמובן) בניו יורק, בה הופיע בסוף שנת 1986 בווילאג' וונגארד.
עבור מורגן, ההופעה בוילאג' וונגארד היתה נקודת מפנה. עד אותה העת הוא פחד מאוד להופיע, הוא לא האמין בעצמו ובכך שהוא יכול וצריך להצליח גם מחוץ לכלא.
הוא חשש כל הזמן ממי שיצעק "המלך הוא עירום" ויגלה שהוא סוג של מתחזה.
בלוס אנג'לס הוא עוד הרגיש בנוח עם הקהל הביתי. לוס אנג'לס באותה באותה העת, כבר לא היתה משופעת בג'אז איכותי, והוא חשש שהוא אולי מתאים לעיר כמו לוס אנג'לס, אבל לא, למרכז הג'אז העולמי – ניו יורק.
ההחלטה להגיע לניו יורק ועוד למקדש הג'אז לוילאג' וואנגארד היתה קשה מאוד עבורו. "הקהל בניו יורק מתוחכם יותר" הוא אמר "וחששתי שהם יגלו לכולם שאני מוזיקאי בינוני".
בהופעה עצמה, חששו לא פג.
הקהל הניו יורקי לא מחא כפיים כ"כ חזק, כמו שהתרגל בהופעות שלו בלוס אנג'לס, מורגן היה משוכנע כי זה בגלל שהוא פשוט לא מספיק טוב. "אם היה מישהו אחד בקהל שהיה צועק לי 'בוז', הייתי באותו רגע עוזב את הבמה ונוסע ישר לכלא סאן קוונטין." סיפר מאוחר יותר מורגן.
אבל הביקורות שיבחו והיללו. והקהל המשיך להגיע להופעות.
מבחינת הקהל, כמו מבחינת המוזיקאים שניגנו איתו, פרנק מורגן היה החוליה המקשרת ל"דבר האמיתי" – הביבופ המקורי של שנות ה-40 ותחילת ה-50, וקשר ישיר לצ'ארלי פארקר עצמו.
פרנק מורגן, שחזר אחרי מ-30 שנים של היעדרות מעולם הג'אז, היה דגם משופר. צליל הנגינה שלו, שהיה בשנותיו הראשונות חד ויבש-משהו, בדומה לזה של צ'ארלי פארקר, הפך לעגול יותר, ונגינתו הפכה לעדינה ורגישה יותר, דבר שהתבטא במיוחד בנגינה מופלאה של בלאדות.
פרנק מורגן הלך לעולמו בשנת 2007 בן 73 מסיבוכי סרטן מעיים.
