במסגרת החשיפה הבינלאומית לג'אז ולמוסיקת עולם, קיימנו רב שיח חשוב ומעניין. האירוע היה פתוח רק לאורחי החשיפה הבינלאומית מחו"ל. בדיעבד נראה לי כי היה נכון לפתוח אותו גם לכם – המוסיקאים הישראלים, כי נאמרו שם דברים מעניינים וחשובים.

לשימושכם, הנה תקציר הרב שיח (נרשם מזכרון):

+++

רב שיח בנושא: תעשיית הג'אז ומוסיקת העולם בישראל

משתתפים (מימין לשמאל): אבישי כהן: חצוצרן, מלחין ומנהיג הרכבים; אשר ביטנסקי: מפיק מוסיקה ישראלי (כוורת, יהודית רביץ, אריק איינשטיין, איזבו,זוהר פרסקו, דין דין אביב…), מנהל אישי (נורית גלרון, אחינועם ניני, Bonefide3000), אמרגן, מעצב סאונד; דובי לנץ: מנהל אומנותי של פסטיבל הג'אז באילת, שדרן רדיו ותיק בתחומי מוסיקת עולם וג'אז; עידן רייכל: מוסיקאי, מפיק ומנהיג הרכבים.
מנחה: ברק ויס

מהי לטעמכם התכונה הכי חשובה "בארגז הכלים" של מוסיקאי שתגרום לו להצליח בקריירה המוסיקלית שלו?

אשר ביטנסקי: חייב להיות לך קול ייחודי משלך, אסור לך להשמע כמו אף אחד אחר. לכן כששואלים אותי האם להתגייס לצבא או לנסוע לניו יורק אני אומר להם: אם תסעו לניו יורק תהיו טכנאים מעולים, אבל לא יהיה לכם ניסיון חיים ולכן – לעולם לא יהיה לכם קול ייחודי.

דובי לנץ: בסופו של דבר, הכי חשוב זה פשוט להיות מאוד מאוד מוכשר. יש המון טובים מאוד אבל יש מעטים שהם באמת מעולים. ואין מה לעשות – צריך גם המון מזל. להיות במקום הנכון ובזמן הנכון.

אבישי כהן: עבודה קשה -כל הזמן להתאמן. העבודה הזו לא נגמרת לעולם. אני מופיע עם ה SFJAZZ כולם אומנים מובילים בכלים שלהם. חלקם מאוד ותיקים. כולם בלי יוצא מן הכלל מתאמנים לקראת ההופעות. כל אחד מסתגר בחדר שלו ומתאמן. כל הזמן. זה לא נגמר לעולם.

להיות מוסיקאי זו עבודה מאוד קשה. לא משנה כמה אתה מפורסם. הנה עידן רייכל יושב איתנו ומדבר, אבל הוא מופיע בעוד שעה. הוא צריך בשניה להיות מלא בהשראה. אנחנו המוסיקאים לא יכולים לומר – אין לי עכשיו השראה, אני לא רוצה לנגן. זה מאוד מאוד קשה.

עידן רייכל: הכי חשוב למוסיקאי זה להיות מאוד חרוץ ולעבוד מאוד קשה. אני רואה המון מקרים של מוסיקאים שמצליחים רק בגלל עבודה קשה לאורך זמן. יש מהם אפילו טובים פחות מאחרים – אבל הם יותר חרוצים ועובדים יותר קשה – אז הם מצליחים יותר.

אבישי כהן: אבל צריך גם הרבה מזל. לי היה מזל כזה. הגעתי באמצע שנות ה-90 לארה"ב ואז זה היה פשוט: ניגנת בגיגים, אנשים שמעו אותך, והזמינו אותך לנגן איתם או אפילו להקליט. היום זה הרבה יותר קשה. אני כבר לא יודע אם להמליץ לאנשים לנסוע לניו יורק היום.

עידן רייכל: (לאבישי): אני לא מסכים. מזל לא קשור להצלחה. אתה היית מצליח גם אם היית נשאר בארץ ולא נוסע לניו יורק. כי אתה מוכשר וייחודי אבל גם כי אתה חרוץ מאוד. גם אני כמוך עובד מאוד קשה ולכן אני הצלחתי ולא משנה שאני פועל מישראל ולא מניו יורק. העבודה הקשה והחריצות היא הרבה יותר משמעותית להצלחה מהכשרון.

עידן רייכל: מה שעוד חשוב מאוד לקידום הקריירה הוא ניצול הזדמנויות. גם זה לא קשור למזל – אלא להבנת המתרחש סביבך.
הנה למשל אצלי: בשנת 2009 היה מיתון. נעשו מעט מאוד הקלטות והופעות חדשות בישראל, ואלה שקרו – היו מאוד מינוריות עם מינימום השקעה. ואז אשר ביטנסקי אמר לי – זה בדיוק הזמן להוציא את כל החסכונות שלך ולהפיק מופע גרנדיוזי. "הימרתי" על כל הקופה – הוצאתי את כל החסכונות ולקחתי הלוואות גדולות והפקתי מופע ענק ומושקע. זה הפך למופע הכי מצליח בישראל ב-3 השנים הבאות.

מה חשיבותו של הרדיו בעידן הנוכחי?

דובי לנץ: מצטער לומר – אין שום חשיבות היום. פעם היתה חשיבות. היום – כלום. "הכל זורם" מושמע כבר 32 שנים אבל קשה לי לומר שהיום יש להשמעה בתכנית השפעה כלשהי על קידום הקריירה של מוסיקאי.

עידן רייכל: אצלנו בישראל, אם אתה לא בפלייליסט של גלגלצ – אתה פשוט לא קיים.

אבישי כהן: מניסיוני יש עדיין מקום לרדיו לפחות בארה"ב. במיוחד יש חשיבות ל-PBS הרשת הציבורית. אני ממש רואה איך בכל פעם שמשמיעים אותי ב-PBS, אפילו טראק אחד – יש עליה של  מכירות הדיסקים שלי.

אשר ביטנסקי: התפקיד של רשת הציבורית הוא לחשוף אנשים לתרבות ולמוסיקה שהם לא מכירים. בארץ גלגלצ ושאר הרשתות הציבוריות לא עושים את זה ובכך הם מועלים בתפקידם. זה חייב להשתנות.

בשיחות רבות שיש לי עם מוסיקאים עולה תמונה שרבים משתוקקים שיבוא "מנהל על סוס לבן" ויקח מהם את כל הנושאים שאינם מוסיקה ויאפשר להם לעסוק רק במוסיקה. מה דעתכם, באמת  מוסיקאים זקוקים למנהל כדי להצליח?

עידן רייכל: לי אין מנהל. יש אנשים שעובדים בשבילי – עושים לי בוקינג, ניירת ניהול חשבונות, יח"צ  וכו' וכו', אבל אני האחראי ואני בקי בכל הפרטים. בעניין הזה אני לא לבד. כשמדונה הופיעה בישראל הייתי בבאקסטייג שלה. וראיתי שהיא שולטת בכל פרט ופרט. על פנסים, תלבושות – הכל. ברור שיש אנשים שעושים עבורה עבודה, אבל היא שולטת על הכל ולא שום מנהל.

אשר ביטנסקי: אני כעת מנהל הרכב בשם Bonafide3000. אנחנו עובדים בשיטה בה כל אחד מחברי ההרכב אחראי על תחום מסוים בניהול ההרכב לפי כישוריו והעדפותיו – סאונד, בוקינג, אימיילים לחו"ל וכו'. אני רק מפקח על כל המערכת ומתערב במקומות שצריך להתערב. ככה גם ניהלתי בעבר את אחינועם ניני.

אבישי כהן: עד לאחרונה לא היה לי מנהל, אני ניהלתי את המו"מ והבוקינג והכל. היום כיש לי אחד כזה, אני מתרגל להאציל סמכויות וזה לא פשוט ובכל מקרה אני היום מבין בכל התחומים שהמנהל עוסק בהם ויכול לחוות דעה או לפקח כשצריך.

האם יש לדעתכם "סאונד ישראלי" במוסיקה?

אבישי כהן: בתחילת הקריירה שלי, כשרק הגעתי לניו יורק, ג'ון זורן פנה אלי והציע לי להקליט בלייבל שלו. אבל הוא ביקש ממני שאנגן "יותר יהודי" . מצטער אמרתי לו – לא יודע מה זה "סאונד ישראלי" או "יהודי". אני יהודי אני ישראלי, אני מוציא סאונד – זה סאונד יהודי. ברור שגדלתי והושפעתי גם מסשה ארגוב אבל מה לעשות – שמעתי יותר והושפעתי יותר מבירד ומיילס.

דובי לנץ: הסאונד הישראלי הוא כמו תבשיל קדרה. שמתבשל שעות ארוכות ומקבל טעם מיוחד. אבל לתבשיל הקדירה הזה מוסיפים כל פעם רכיב נוסף ולכן הטעם שלו משתנה כל הזמן. יש בהחלט סאונד ישראלי, אבל הוא משתנה כל הזמן בשל האומנים והמוסיקה החדשים.

עידן רייכל: מבחינתי אני רוצה שימתגו אותי בעולם כסאונד הישראלי של העשור האחרון. כמו שיוסו נ'דור מזוהה עם סנגל או סליף קייטה ממאלי. החיבור הישראלי הזה, ההופעה תחת השם "ישראל" הרבה יותר חשובים לי מכך שכולם יכירו אותי כפרוייקט של עידן רייכל.
לכן כשאני עושה תור בארה"ב אני מנסה לא לפרסם בפייסבוק, כי אני יודע שברגע שנפרסם – הקונצרט יהיה סולדאאוט תוך זמן קצר מאנשי הקהילות היהודיות ומישראלים. אנחנו רוצים להרחיב את הקהל שמכיר אותנו כמה שיותר, ולכן אנחנו מפרסמים קודם בקולג'ים ובמקומות אחרים, ופונים לקהילות היהודיות ולישראלים רק בסוף.