שלי מאן 1920-1984 Shelly Manne
שלדון מנדלבאום נולד ב-11 ביוני 1920 בניו יורק למשפחה יהודית. תחילת דרכו המוזיקלית היתה עם סקסופון אלט. למעשה, הוא החל לנגן בתופים רק כשהיה בן 18, בהשפעת בהשפעת אביו שהיה מתופף וחברו של האבא, המתופף הנודע בילי גלדסטון.
בראשית שנות ה-40, שנים בודדות אחרי שנגע לראשונה בתופים, כבר החל להופיע ברח' ה-52 בניו יורק. רח' ה-52 באותה העת היה המֶכָּה של עולם הג'אז, ונודע בשפע מועדוני הג'ז שבו. בתקופה זו, שלי הצעיר זכה לנגן וללמוד עם כל ענקי הג'אז שניגנו ברח' ה-52.
בשנת 1942 שלי מאן גויס למאמץ המלחמתי של ארה"ב והצטרף למשמר החופים האמריקאי, שם שירת בתזמורות צבאיות. תקופה זו סיפקה לו כמובן עוד ניסיון רב ערך וחשיפה לסגנונות מוזיקליים מגוונים.
בחופשותיו הוא היה מגיע לניו יורק ומנגן עם מוזיקאי הביבופ – הסגנון החדש ששטף את ניו יורק והעולם באותה העת.
גם לאחר שחרורו מהצבא בשנת 1945, מאן המשיך לבלות את זמנו בנגינה עם אומני הביבופ שנים. הוא ניגן עם צ'ארלי פרקר, דיזי גילספי וענקי ביבופ אחרים.
בסוף שנות ה-40, הקריירה של מאן קיבלה תפנית משמעותית כאשר נשכר, תחילה ע"י וודי הרמן ובהמשך ע"י סטן קנטון לנגן בתזמורותיהם. בעקבות עבודות אלה, שלי מאן עבר לגור ולעבוד בלוס אנג'לס.
התקופה של מאן עם תזמורת סטן קנטון בשנות ה-40 המאוחרות וה-50 המוקדמות הייתה תקופה מכוננת בקריירה של שלי מאן. התזמורת של קנטון הייתה ידועה בגישה החדשנית ובסאונד הדרמטי שלה, מה שאפשר למאן לפתח את סגנונו הייחודי ואת יכולותיו הווירטואוזיות.
פרויקטים חדשניים ואף ניסיוניים של סטן קנטון כמו "Innovations in Modern Music" הדגישו את הרבגוניות של מאן וחיזקו את מעמדו כמתופף מהשורה הראשונה.
נוסף על היותו המתופף של קנטון, שלי מאן גם הפך לדמות מרכזית בתנועת ה-West Coast Jazz ווסט קוסט ג'אז, שמרכזה בלוס אנג'לס. זאת כמובן למרות שהוא עצמו היה נער ניו יורקי.
הסגנון של מאן, שהתאפיין בנגינה קלילה ומתוחכמת והיווה ניגוד לסגנון הבופי האינטנסיבי והאגרסיבי יותר של החוף המזרחי בכלל וניו יורק בפרט, התאים לסגנון של הווסט קוסט ג'אז.
עד מהרה הוא לאחד ממובילי הסגנון, ולמתופף המבוקש ביותר בקליפורניה.
בתקופה זו ניגן עם עם חשובי המוזיקאים בחוף המערבי: שורטי רוג'רס, המפטון הוז, רד מיטשל, ארט פפר, צ'ט בייקר ועוד.
מאן הקים הרכבים וניגן בהקלטות חשובות רבות, כולל אלבומים פופולריים כמו "Shelly Manne and Friends – Songs from My Fair Lady" משנת 1956 שהיה ללהיט, זכה למועמדות לגראמי והיה הראשון בסדרה אינסופית של אלבומים ובהם עיבודי ג'אז למיוזיקלס.
נוסף לאלבומים של הרכבים בהנהגתו אותם הקליט לאורך כל שנות ה-50, שלי הנהיג במשותף הרכב הקלטות יחד עם הגיטריסט בארני קסל והבסיסט ריי בראון בשם Poll Winners
השם נולד לציון העובדה ששלושתם שלטו במשאלי הפופולריות במגזיני המוזיקה ההוליוודיים באותה התקופה – Metronome, Melody Makers, כמו גם במדור המוזיקה בפלייבוי (כמובן שמדור המוזיקה היתה הסיבה לכך שאנשים קנו את פלייבוי. אה, וגם המאמרים…).
ה-Poll winners היה הרכב אותו הגה לסטר קוניג, הבעלים של הלייבל הלוס אנג'לסי Contemporary.
אבל למרות שעל פניו ה-Poll Winners נראו לא יותר מתרגיל יחצני, התוצאות היו נהדרות – חמשת האלבומים שההרכב הקליט במחצית השניה של שנות ה-50 ותחילת ה-60, הם עדויות נהדרות לאיכות המוזיקאים, לכימיה הטובה ששררה ביניהם ולאיכות בחירת המוזיקה שניגנו.
אלבומים אלה של שלי מאן, לצד סדרת האלבומים "Shelly Manne & His Men at the Black Hawk" שהוקלטו במועדון "Black Hawk" בסן פרנסיסקו ונחשבים לאחת מההקלטות החיות החשובות ביותר בתולדות הג'אז, קיבעו את מקומו של שלי מאן כאחד מחשובי הלידרים בסצינת הג'אז בשנות ה-50 וה-60, נוסף כמובן להיותו אחד מהמתופפים המובילים.
שלא כמו קולגות שלו מהחוף המזרחי, שייצרו על התופים מקצבים פוליריתמיים, שלי מאן השיג את הצבעוניות האינסופית שלו על התופים באמצעות שימוש מגוון מאוד בכל חלקי מערכת התופים, עם שמירת קצב ("טיים") קפדנית, דגש גדול על נגינה מלודית ותמיד תמיד – סווינג אדיר.
שלי מאן תמיד החשיב את עצמו קודם כל מוזיקאי ואח"כ מתופף. הוא הקיף את עצמו במלחינים, המעבדים והנגנים הטובים ביותר. גם בהרכבים אותם הוביל, הוא לא שם את עצמו ואת התיפוף שלו במרכז, אלא החשיב את נגינת כלל ההרכב ככלי הנגינה שלו. הצניעות הזו היא אולי סיבה נוספת לכך שהוא פחות מוכר היום.
בנוסף לעבודתו בג'אז, היה מאן מתופף מועדף לפסקולי סרטים בהוליווד. יכולתו להסתגל לסגנונות מוזיקליים שונים הפכה אותו למוזיקאי מבוקש בתעשיית הסרטים. תרומותיו למוזיקה קולנועית הרחיבו את השפעתו והציגו את הרבגוניות שלו.
בשנת 1960 פתח מאן את מועדון "Manne Hole" בלוס אנג'לס, שהפך למקום מרכזי למוזיקאי ג'אז. המועדון אירח רבים מגדולי הג'אז והפך למוקד מרכזי לסצנת הג'אז בדרום קליפורניה. "Manne Hole" לא היה רק מועדון, אלא סמל למסירותו של מאן לטיפוח קהילת ג'אז חיה ותוססת.
מאן המשיך להופיע ולהקליט לאורך שנות ה-70 וה-80, ואף ניגן עם אמנים כמו טום וייטס. השפעתו על עולם הג'אז, במיוחד על מתופפי ג'אז, נותרה עמוקה. סגנונו, ששילב באופן חלק רגישות מוזיקלית עם מיומנות טכנית, הפך אותו למודל לחיקוי עבור דורות של מתופפים.
שלי מאן נפטר מהתקף לב ב-26 בספטמבר 1984, בגיל 64. המורשת שלו, עם זאת, נמשכת דרך הדיסקוגרפיה הרחבה שלו והמתופפים הרבים שהשפיע עליהם. תרומותיו לג'אז והגישה החדשנית שהביא ממשיכות להדהד בעבודתם של מתופפים מודרניים. האלבומים וההקלטות הרבות שהותיר אחריו משמשים מקור השראה ולימוד למוזיקאים ולאוהבי ג'אז כאחד.