את הפוסט הבא כתב הסקסופוניסט ומחנך המוסיקה מתן צ'פניצקי

צילום: Gangi N all that jazz

אם אינכם מכירים את מתן, אספר בקצרה שהוא מנהיג ההרכב Beats & Pieces, מרצה ומלמד ברימון ובשטריקר, ומשמש כמנהל האקדמי של "מזמור".

בעבר צ'פניצקי, עת התגורר בניו יורק, היה חבר בהרכבים שונים של עומר אביטל ובהרכב ימן בלוז, וניגן עם כמה מענקי הג'אז העכשווים, ובהם מארק ג'וליאנה, אהרון גולדברג, ג'ייסון לינדנר, ארי הוניג, וג'ונתן בלייק, ועוד יותר בעבר למד בברקלי.

הפוסט של מתן הוא לטעמי מעורר השראה וחשוב שתקראו אותו. ותיישמו. 

אבל לפני כן, אתם מוזמנים להאזין קצת למתן, כדי שתבינו כמה שהוא מעולה, לא רק בהשראה ובכתיבה, אלא בעיקר – במוסיקה:

**

מה ברכיים דפוקות לימדו אותי על חיים כמוזיקאי

אתמול בערב בזמן הליכה רגועה עם המשפחה, התרסקתי על הרצפה. שני הילדים שלי היו עדים לכך,  והבת הגדולה ממש נבהלה.

זו היתה הפעם הראשונה שהיא רואה את אבא שלה מתרסק. ישבתי על המדרכה בלי יכולת לקום, וככל שהבת שלי נלחצה יותר, נמלאתי בעצב עד לנקודת שבירה, שבסופה פשוט התחלתי לבכות.

ואז קרה מה שאני מתורגל לעשות מאז ומתמיד – קמתי על הרגליים והמשכתי ללכת.

במשך כמה שעות תפקדתי כאילו כלום לא קרה.

עכשיו כנראה אהיה מושבת לכמה ימים. אבל זה לא חדש לי.

נולדתי עם בעיה רפואית בברכיים שבעצם גורמת לי ליפול בלי כל שליטה, בכל רגע מהיום שלי. ריצה, הליכה, קפיצה, קימה, ישיבה – מתישהו אפול ואתרסק.

התופעה הזאת היתה פוקדת אותי כמעט כל יום והשביתה אותי מחיי חברה נורמליים: טיולים בבית-ספר, שיעורי ספורט, וכל מקום בו עשוי להיות לי אתגר פיזי שיכול להגביר את הסיכון לנפילה.

הייתי מגובס, חבוש ומנותח פעמים רבות, עד שבגיל 20 החלטתי לעבור ניתוח לא פשוט, על-מנת להקטין את הישנות הנפילות האלה.

הסיכויים של הניתוח הזה לשיפור את איכות החיים לא היו גבוהים ובכל זאת, הייתי חייב לעשות כל שביכולתי לצאת מהמצב הזה. בתום הניתוח הייתי בכיסא גלגלים, קביים ואז קב אחד. בחודש וחצי הראשון הרגל הייתה מגובסת לחלוטין, בשני תרגלתי דמיון מודרך על-מנת להצליח להניע את הברך ובשלישי התחלתי ללכת, לאט לאט. כך במשך חצי שנה… ואז כל התהליך חזר על עצמו בברך השנייה.

הניתוחים והשיקומים עברו בהצלחה כה רבה, עד שהחוג לרפואה באוניברסיטת חיפה עשה עלי case study.

היום איכות החיים שלי השתפרה ללא היכר ולעתים נדירות אני מוצא את עצמי נושק לרצפה. כשזה קורה, הכאב בלתי נסבל, ואני צריך זמן רב לחזור לתפקוד נורמלי. בסוף, אני יוצא מזה וחוזר לחיות חיים רגילים. תמיד.

כשאני יושב כאן עם רגל מוגבהת וברך נפוחה, אני חושב על החיים שלי כמוזיקאי ומבין שלולא ההתמודדויות הפיזיות בוודאי הייתי במקום אחר לגמרי, ולא בהכרח לטובה.

הנה מספר דברים על חיים כמוזיקאי שלמדתי בדרך הזאת על בשרי, תרתי משמע:

 

שיעור #1:  ליפול זה חלק מהחיים

אצלי זה היה פיזי ומלווה בכאבים וימים ושבועות של שיקום, אבל גם בחיים שלנו כמוזיקאים נופלים. רק לפני כמה ימים קיבלתי ביטול על הופעה גדולה באירופה, שעבדתי עליה בלי הרף. הרגשתי כאילו מישהו תקע וסובב לי סכין בלב.

 

שיעור #2:  המנצחים בחיים הם אלה שנשארים אחרונים

הסכין בלב הזה הוא חלק מהחיים,וגם של חיים כמוזיקאי, והוא גם אחד מהסלקטורים בין המנצחים לאלו שלא.

השאלה הגדולה היא לא מה תעשו על-מנת שהסכין לא יפגע, אלא מה תעשו אחרי שזה יקרה.

האם תאספו את עצמכם, תקומו ותמשיכו ללכת, או שמא תתחבאו מתחת לשמיכה ותנטשו את הנסיון או אפילו את הדרך?

אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתיימר להיות גיבור. אחרי חלק מהמפלות שלי התחפרתי פיזית מתחת לשמיכה ולא רציתי לצאת משם אף פעם. אבל בתוכי ידעתי שזה לא הפתרון, ומה שבאמת יגדיר אותי היא התגובה שלי לנפילות, הפיזיות והמנטליות.

אני מרגיש שככל שאני מתבגר, הנפילות נהיות גדולות יותר וכך גם הנצחונות והמשחק האמיתי הוא כל הזמן לקום ולהצליח להישאר אחרון, לא מול אף אחד אחר אלא מול עצמי.

לקריאה נוספת: הדרך הבטוחה לוודא שלא תצליחו בקריירה המוסיקלית שלכם

 

שיעור #3:  שק עם קקי

לכולנו יש שק עם מתנות ושק עם קקי, איתם אנחנו מתהלכים בעולם.

בחלק מהמקרים מדובר על אותו שק. התכונות החזקות שלנו הן גם אלה שיוכלו להרוס לנו.

מגיל די צעיר, כשהבנתי שלא אוכל לעשות יותר מדי על-מנת לשנות את הנתונים הגופניים שלי, ניסיתי להבין במה אני חזק ובמיוחד במה אני חלש. קראתי ספרי העצמה ופסיכולוגיה בלי סוף, תיאוריות מערביות ומזרחיות והעליתי מחשבות על הכתב.

מאז גיל 18 אני מרגיש שאני חוקר את עצמי בלי סוף באופק. מגלה מגרעה אחר מגרעה, מעלה אחר מעלה ומנסה לטפל בהן.

את המגרעות אני מנסה לגמד או לתעל לטובתי. ובמידה ולא הצלחתי לעשות דבר לגביהן, ללמוד לחיות איתן בשלום ככל שניתן.

אין טעם לנסות לחיות בהכחשה למה שיש לכם בשקים שהחיים העניקו לכם.

הטרגדיה האמיתית היא שאני כל הזמן פוגש אנשים שלא עשו דבר מהעבודה הפנימית הזאת, חיים בחוסר מודעות למה שהטבע העניק להם, וכתוצאה מכך גם בחוסר יכולת להגשים את עצמם עד הסוף.

אולי יעניין אתכם: 4 טיפים שיעזרו לכם להתמודד עם ביקורת עצמית הרסנית

 

שיעור #4:  עד כמה נמאס לכם?

כל כמה חודשים הייתי מגיע אל האורטופד הנפלא שלי ומתבכיין בפניו שאני ״חייב״ לעבור את הניתוח הזה כבר. בכל פעם הוא היה אומר לי שזה עדיין לא הזמן. כששאלתי מתי הזמן הזה יגיע, הוא ענה לי ״אתה תדע״.

כשהפעם הזאת הגיעה, נכנסתי אליו למרפאה בצרחות וכמעט הפכתי עליו את השולחן. הוא חייך, פתח יומן ושאל אותי למתי לקבוע את הניתוח.

אם המצב הקיים בלתי נסבל עליכם, תנו להרגשת חוסר הנוחות ואי-שביעות הרצון לטפס ולהחריב כל חלקה טובה בגוף שלכם – אבל תהיו קשובים אליה.

כי רק כשיימאס לכם מספיק, תעשו את הצעדים ההכרחיים להתקדם באמת

לרובנו נוח במידה כזו או אחרת, עם עבודות, עלויות הולכות ויורדות של מוצרי צריכה וחיים מערביים נוחים. כששבעים לא צדים.

כשסובלים ורעבים מספיק לשינוי, רק אז באמת קמים ועושים.

 

שיעור #5:  דמיון

כשסיימתי את שלב הגבס וכיסא הגלגלים בשיקום שלי, הרגל נראתה כמו איטריה. מרוב טראומה וחוסר פעילות, כל השרירים והגידים התקצרו והרגל פשוט לא עבדה. כן, נשארה מאובן ישר. לא הצלחתי לקפל אותה. הפיזיוטרפיסטית אמרה לי, שאם תוך כשבועיים לא אצליח לבד הם יצטרכו ״לעזור לי״. תדמיינו בעצמכם מה זה אומר.

כל יום הייתי שוכב במיטה במרפאת פיזיוטרפיה במרתף של בית חולים ״זיו״ בצפת ומדמיין איך אני מקפל את הרגל, כמו שעשיתי כל-כך הרבה פעמים עם הסקסופון בנגינה בדמיון.

זה לא עבד כמעט שבועיים, עד שפתאום הייתה תנועה. מזערית, אבל תנועה.

לקחו לי עוד כמה ימים להצליח להגיע לקיפול מלא, אבל מה שהתחיל את התהליך היו שבועיים של דמיון מודרך.

לאדם יש יכולת ייחודית, ככל הנראה, לדמיין משהו שלא קיים ולהפוך אותו למציאות: חשמל, גלגל, נורה, אינטרנט וגם דברים קטנים כמו איפה להיות בעוד כמה שנים או אפילו קטנים יותר כמו לדמיין הופעה, אודישן, ראיון ותנועה של רגל.

מלבד ברגעי עשייה, הייתי ממליץ שתדמיינו כל הזמן, בעקביות, כל דבר שהוא

 

לסיום 

צילום: Gangi N all that jazz

אני בטוח שכל מי שקוראים את הדברים האלה עבר משהו לא פשוט בחייו – אובדן, מחלה כרונית, שברון לב, או כל מורכבות שהקשתה על החיים עד כדי כך שלעתים נראה כאילו המורכבות הזאת היא החיים עצמם. 

אני זוכר שבתור נער הייתי שומע בלופ את ״ירח״ של שלמה ארצי ולא מבין איך אצליח לצאת מהתסבוכת הזאת ולהפוך להיות מוזיקאי, אם אני לא מסוגל להעביר יום בלי נפילות וכאבי תופת.

והנה אני היום, מוזיקאי, מורה, מרצה, מנהל, איש משפחה פעיל שעדיין נופל, אבל תמיד בסוף קם.