לורנס בראון 1907-1988
לורנס בראון נולד בקנזס ב 1907. את הקריירה שלו כטרומבוניסט התחיל בתזמורות של Charlie Echols ושל Paul Howard. בתקופה זו ניגן יחד עם ליונל המפטון, לואי ארמסטרונג ורבים אחרים.
בשנת 1932 בראון הצטרף לתזמורת של דיוק אלינגטון, ולא עזב אותה 19 שנים.
רבים הרימו גבה לנוכח צירופו של בראון לתזמורת של אלינגטון. לבראון היה צליל לגאטו חמאתי-שמנתי, מעודן וזורם. הסגנון של דיוק אלינגטון באותה העת היה אחר לחלוטין – Jungle Music. הטרומבוניסטים שלו באותו הזמן ניגנו סטקטו אגרסיבי, עם נהמות, עמעמים וקולות חייתיים שונים.
בנוסף לאי התאמתו המוסיקלית לכאורה, לורנס בראון לא לגמרי התאים חברתית לתזמורת. הוא היה אדם רציני, שקול וחמור סבר. הוא לא שתה ולא השתתף ב"חינגות" שעשו חבריו לתזמורת. בשל כל אלה החלו חבריו לכנותו Reverend אוDeacon – הכומר.
אבל לאט לאט החל בראון להשתלב, לפחות מבחינה מוסיקלית. חבריו לתזמורת והקהל הרחב החל להעריך את יכולותיו.
ללורנס בראון היה צליל יפהפה ויכולת טכנית מופלאה. קוונטין ג'קסון, הטרומבוניסט של אלינגטון בשנות מאוחרות יותר, העיד עליו, שיכולתו הטכנית ומהירותו היו ללא תחרות.
ללורנס בראון היו תפקידים רבים בתזמורת של אלינגטון: הוא ניגן בלאדות ליריות וענוגות וגם סולואים הדורשים יכולת טכנית גבוהה, ובנוסף שימש כנגן הטרומבון הראשי של התזמורת.
בראון היה נגן מסור. הוא ניגן כל מה שאלינגטון הטיל עליו, שינה סגנונות נגינה עפ"י הצורך. הוא היה הטרומבוניסט השקול, האחד שאפשר תמיד לסמוך עליו בחטיבת הטרומבונים.
חטיבת הטרומבונים באותם שנים היתה כנראה החטיבה המפוארת ביותר שידע עולם הג'אז מעודו. שלושת הטרומבונים של אלינגטון היו: "טריקי" סם ננטון, חואן טיזול ולורנס בראון. כל אחד מאסטר בתחומו ובעל סגנון ייחודי:
"טריקי" סם ננטון היה אומן עמעם הפלאנג'ר, והפיק מהטרומבון שלו צלילים אגרסיביים, כמו-חייתיים, נהמות וצרחות; חואן טיזול ניגן בטרומבון השסתומים המעודן יותר, והוסיף אלמנטים לטיניים לתערובת;
ולורנס בראון עם צליל הלגאטי האלגנטי.
שלושה שונים כל כך, אך ביחד, ובניצוחו של הקוסם – דיוק אלינגטון – הפכו לחטיבה מהודקת וכל-יכולה, המסוגלת להפיק כל גוון צבע וצליל שהדוכס רואה בעיני רוחו.
בשנת 1951 ג'וני הודג'ס עזב את אלינגטון ולקח איתו את לורנס בראון. בראון ניגן בתזמורת של הודג'ס עד שנת 1955, שנת חזרתו של הודג'ס לאלינגטון.
אבל לורנס בראון לא חזר יחד עם הודג'ס לתזמורת של אלינגטון. הוא מאס בחיי הנווד של מוזיקאי בתזמורת והחליט לקחת עבודה מסודרת – נגן אולפן בהקלטות של CBS. שם ניגן עד שנת 1960
ב-1960 שוב קרא לו הדוכס להצטרף לתזמורתו והפעם נענה בראון. הפעם נשאר בראון אצל אלינגטון עד 1970. בסה"כ בראון ניגן במשך כמעט 30 שנים בתזמורת של אלינגטון.
גם בשנים הללו הפגין בראון את יכולותיו המופלאות, ועוד יותר מכך – את המסירות המוחלטת שלו למאווייו של הבוס. הפעם הוא אפילו הסכים לעשות מה שלא עשה מעודו – לנגן בעמעם הפלאנג'ר – תפקידים שבעבר היו שייכים לטריקי סם ננטון ואחריו לקוונטין ג'קסון. הוא עשה זאת, למרות שחשש שהנגינה בעמעם תפגע בשפתיו וביכולתו לנגן את את הלגאטו החמאתי המופלא שלו – מה שחשב (ובצדק) לפורטה הגדול שלו. אבל מה לא עושים למען הדוכס…
בשנת 1970 פרש לורנס בראון מהתזמורת של אלינגטון ולמעשה פרש לחלוטין מעסקי המוסיקה.
בסוף ימיו היה ממורמר מאוד. הוא הצטער על כך ש"בזבז" את רוב חייו המקצועיים בהתמסרות טוטאלית כ"כ לאלינגטון ולרצונותיו, ושלא הקליט יותר בעצמו. לא פעם הוא התבטא, שהקריב את חייו למען אלינגטון, והרגיש מרומה ונבגד על ידו.
את אלינגטון הוא כינה "מנצל אדם ומפתה נשים".
הוא האשים את אלינגטון שהיה לוקח קרדיט הלחנה מנגניו. כך למשל סיפר כי את הלחן Sophisticated Lady הוא חיבר יחד עם אוטו הרדוויק, והם מכרו את השיר לדיוק אלינגטון ב 15$ האחד. אלינגטון לקח את הקרדיט של השיר, ובראון לא ראה אגורה שחוקה מהתמלוגים שהגיעו, כך הרגיש – לו, ולא לאלינגטון.
לורנס בראון היה מקור השראה לנגני טרומבון רבים. רבים, ובהם טומי דורסי וביל האריס הושפעו מדרך נגינת הבלאדות שלו. אחרים הושפעו מהיכולת הטכנית ומהירות נגינתו.
לורנס בראון הקליט רק שני אלבומי סולו. שניהם נהדרים ושונים מאוד זה מזה באופיים.
האחד – Slide Trombone יצא בלייבל Verve. מקומם של הבלדות באלבום הוא מרכזי, והן מקבלות טיפול טרומבוני אולטימטיבי. גם השיר, שאולי היה מזוהה ביותר עם לורנס בראון החל משנת 1938 נמצא שם: The Rose of Rio Grande
האלבום השני – Inspired Abandon הוקלט בלייבל Impulse. מבחינה מוזיקלית, האלבום הזה הוא למעשה עוד הקלטה של התזמורת של ג'וני הודג'ס, בה לורנס בראון היה חבר באותו הזמן, עם הודג'ס כסולן, עם הבלוזים בסגנון ההודג'סי וכמובן – עם אלינגטוניה.