ליאו פארקר, נגן בריטון-סקסופון 1925-1962
ליאו פארקר הוא הפארקר שחובבי הג'אז נוטים לשכוח. ולא בצדק. ממש לא בצדק. פארקר היה בריטוניסט נהדר. אז…
Let Me Tell You 'Bout ליאו פארקר.
ליאו פארקר נולד בוושינגטון די. סי. לפני 95 שנים. בהתחלה ניגן באלטו סקסופון (ואפילו הקליט עם קולמן הוקינס כשהוא מנגן בו), אך כשהצטרף לתזמורת האגדית של בילי אקסטין, החליף לבריטון סקסופון. (והתואר "אגדתית" אכן מתאים לתזמורת הזו. ראו לדוגמא מי היה בחטיבת הסקסופונים באותה העת: בירד, דקסטר, וורדל גריי, ג'ין אמונס וסוני סטיט)
הוא היה אמנם צעיר – בן 19-20 – כשניגן בתזמורת של אקסטין, אבל הוא נראה ממש ילד. ומכאן דבק בו הכינוי "Mad Lad". אצל אקסטין, פארקר כמעט לא ניגן סולואים, אבל חבריו – למעשה חלק גדול מראשוני מהפכני הבופ – ידעו מה יש לו להציע – צלילי גדול ונמוך, יבשושי ודל שומן והמון כישרון. פארקר היה בין הראשונים לתרגם את הביבופ לסקסופון המגושם. אבל לעומת חבריו הבריטוניסטים הבופרים, ססיל פיין וסרג' צ'אלוף, פארקר אהב לנגן גם בסגנון בלוזי מלוכלך ופרוע, שבשנות ה-40 נקרא Jump Blues ועשור אח"כ ייקרא R&B
אחרי שעזב את אקסטין, פרקר ניגן בהרכבי ביבופ שונים, כולל עם דיזי, עם ג'יי ג'יי ג'ונסון, ועם החצוצרן האגדי פאטס נבארו, איתו הקליט לטעמי את ההקלטות הכי משובחות שלו בשנות ה-40.
פארקר הצטרף ל"להקה הקטנה-גדולה" של אילינוי ג'אקט, שהתאימה לסגנון הג'אמפ בלוזי-בופי שלו ככפפה ליד.
אבל ההתמכרות לסמים ("בעיות בריאות" בפי העיתונאים) הכריעה את הקריירה שלו. בתחילת 1950 הוא פוטר מהלהקה של אילינוי ג'אקט בשל האיחורים וההעדרויות התכופות שלו, ונעלם פחות או יותר מעולם המוסיקה.
במהלך כל שנות ה-50 פארקר נאבק בהתמכרות שלו. הוא היה מנגן למחייתו בהרכבי R&B ומידי פעם, היה מבליח להקלטת ג'אז ספורדית כזו או אחרת, שנים אחרי "הבלחות" קודמות שלו, שהיתה מוכיחה פעם נוספת, איזה נגן מעולה ומוחמץ הוא.
ואז הוא היה נעלם שוב.
אחרי כמה שנים טובות שהיו לפארקר בסוף שנות ה-50, בהן היה שחקן חשוב בסצינת הביבופ והג'אמפ בלוז. פארקר למעשה נעלם מסצינת הג'אז למשך למעלה מעשור.
ואז הגיע העשור החדש. שנות ה-60. עשור חדש, שהביא איתו הבטחה לשינוי.
בשנת 1961, הסקסופוניסט אייק קוויבק, שהיה גם איש ה- A&R של בלו נוט (האחראי למצוא את הטאלנטים ולהחתים אותם) הביא את ליאו פרקר ללייבל, ושכנע את אלפרד ליון להקליט אותו.
וכך היה.
בשנת 1961 הוקלט וראה אור אריך הנגן הראשון אי פעם של ליאו פארקר, שהיה גם ההקלטה הראשונה בהובלתו מזה כמעט עשור:
זה היה האלבום המשובח Let Me Tell You 'Bout It.
זהו אלבום מצוין, כייפי ואנרגטי, עם המון גוספל כנסייתי ובלוז, שזורמים בעורקי הנגינה.
אגב, יש באלבום הזה תעלומה. החצוצרן בו נקרא JOHN BURK. מדובר בפסבדונים. אין חצוצרן בשם זה.
רבים חושבים כי מדובר בלא אחר מאשר דיזי גילספי, ששמו היה JOHN BIRKS GILLESPIE, ואשר החזיר בדרך זו טובה לליאו, שהיה ידיד וניגן בעבר בביג בנד שלו.
אחרים שוללים את השערת דיזי גילספי מכל וכל. החצוצרן באלבום מנגן רק ברגיסטר המרכזי, וקשה לשמוע בו את הנגינה האופיינית כ"כ לדיזי.
שאלת זהות החצוצרן לא הוכרעה עד היום.
התקליט היה הצלחה – עובדה – אלפרד ליון הקליט לליאו פארקר אלבום נוסף, באותה השנה – Rollin' with Leo, שהוא לטעמי טוב לפחות כמו הקודם.
נראה היה, כי אלפרד ליון עשה זאת שוב: קאמבק לאומן נפלא שנשכח מעין-כל. ליאו פרקר הוכיח שוב (ושוב) מה שרבים כבר שכחו בשנות העדרותו הרבות: מדובר באחד המעולים בנגני הבריטון בג'אז, בעל צליל וסגנון הייחודיים רק לו.
(כשאני כותב "עשה זאת שוב", אני מכוון לכך שליון היה אחראי גם על הקאמבקים של דקסטר גורדון ואייק קוויבק)
אבל הגורל (והסם) רצה אחרת.
בפברואר 1962, רק 4 חודשים אחרי הקלטת האלבום השני, ועוד לפני שהוא ראה אור והגיע לחנויות התקליטים, ליאו פרקר מת ממנת יתר.
בן 37 שנים במותו.
