ד"ר לוני סמית' Dr. Lonnie Smith 1942-2021
לוני סמית' נולד בשנת 1942 בפרבר של באפאלו, ניו יורק. בגיל העשרה שר וניגן בחצוצרה. אחרי שעות הלימודים הוא היה מבקר קבוע בחנות המוזיקה המקומית. פעם אחת, בעל החנות לקח אותו למחסן והראה לו אורגן האמונד 3B. הוא אמר ללוני הצעיר, שהוא יתן לו את האורגן בחינם, אם רק יצליח לסלק אותו מהמחסן והחנות בכוחות עצמו. לוני סמית' סמית' הצליח להוציא את ההאמונד מהמחסן וסחב אותו כל הדרך לביתו. שם הוא לימד את עצמו לנגן על ההאמונד, והקריירה שלו כאורגניסט החלה.
לא פלא שסמית' כינה את בעל החנות "המלאך שלי".
סמית' הצעיר החל לנגן במועדונים בבאפאלו. שימעו של האורגניסט הצעיר החל להתפשט בין מוזיקאים, עד שהגיע לאוזניו של הגיטריסט ג'ורג' בנסון, שברביעייה שלו ניגן באותה העת מקור ההשפעה הראשי של סמית' הצעיר – ג'ק מקדאף.
כשמקדאף עזב את הרביעייה של ג'ורג' בנסון כדי להקים הרכב משל עצמו, בנסון שלח מברק ללוני סמית' והזמין אותו לעיר ניו יורק, להחליף את מקדאף ברביעייה שלו. וככה לוני סמית' הגיע לניו יורק, העיר הגדולה.
ההתחלה של לוני סמית' עם הרביעייה של בנסון היתה צנועה מאוד. הם ניגנו במועדונים קטנים בברונקס. אבל לאט לאט המוניטין של הרביעייה גדל, והם עברו לנגן במועדונים חשובים יותר בהארלם.
חודשים ספורים אח"כ, גם ג'ורג' בנסון וגם לוני סמית', הוחתמו באותה העת ללייבל הגדול והחשוב קולומביה. ושם, בקולומביה, יצא בשנת 1967 אלבומו הראשון של לוני סמית' כמוביל הרכב – Finger Lickin’ Good.
לוני סמית' לא נשאר בקולומביה זמן רב. פחות משנה אחרי הקלטת אלבומו הראשון בקולומביה, הוא כבר היה חתום בלייבל בלו נוט, שמיהרו וניצלו אותו כסיידמן לאלבומים שונים. הראשון שבהם היה באלבומו של האלטיסט לו דונלדסון – Alligator Boogaloo, שהיה ללהיט בז'אנר.
לוני סמית' בבלו נוט נשאר עד 1971. הוא הקליט שם 4 אלבומים כמנהיג, ואלבומים נוספים כסיידמן לאומנים אחרים, כולל אלבומים לא מעטים עם לו דונלדסון.
זו היתה תקופת השיא ללוני סמית. בתקופה הזו הוא קיבל תארי "אורגניסט השנה" ממגזיני ג'אז שונים, וההקלטות שלו דורגו גבוה במצעדי ה-R&B של מגזין בילבורד הנחשב.
אחרי בלו נוט, לוני סמית הקליט עוד מספר אלבומים למפיקים קריד טיילור (CTI) וסוני לסטר (LRC).
אבל שנות ה-70 היו שנים קשות לג'אז בכלל ולסגנונות "השחורים" יותר כסול-ג'אז וג'אז-פ'אנק בפרט. הביקוש למוזיקה הזו נעלם כמעט לחלוטין, ולוני סמית' נעלם לאט לאט מסצינת המוזיקה.
בשנים האלה, שנות הירידה, לוני סמית' החל לחבוש טורבנים צבעונים לראשו. לא, הוא לא הפך לסיקי, הסיבה לא היתה סיבה דתית, אלא כ"סמל לרוחניות אוניברסלית, אהבה וכבוד לבני אנוש" כדבריו.
באותה התקופה הוא גם החל להדביק לעצמו את הכינוי "ד"ר", למרות שלא קיבל את התואר ממוסד אקדמי כלשהו.
מדוע? כנראה כדי להדגיש את שליטתו המוחלטת באורגן, בהמשך למסורת התארים בג'אז (קאונט, דיוק, קינג וכו') וגם אולי, כדי לבדל את עצמו מאורגניסט אחר שפעל באותה התקופה – לוני ליסטון סמית'.
החל מהמחצית השניה של שנות ה-70 ועד תחילת שנות ה-90, ד"ר לוני סמית' כמעט נעלם לחלוטין מסצינת המוזיקה. מידי פעם הוא היה בחזרה לעולם המוזיקה, כדי להופיע עם מארווין גיי או עם אטה ג'יימס או באיחודים עם ג'ורג' בנסון, ונעלם שוב.
ואז, בתחילת שנות ה-90, קרה לו "נס": האסיד ג'אז החל לפרוח במועדוני לונדון ואח"כ בארה"ב, בה פרחה באותה העת סצינת ההיפ הופ. חלק מהותי מהסגנונות הללו היו סימפולים של סול ג'אז וג'אז-פ'אנק מסוף שנות ה-60, תחילת ה-70 בשירים.
וד"ר לוני סמית' כיכב בסימפולים האלה.
וכך, הרכבים סופר פופולריים בראשית שנות ה-90 כמו A Tribe Called Quest ו-Wu-Tang Clan שסימפלו את ד"ר לוני סמית, הפכו את ד"ר לוני סמית' אותו להיות פופולרי בני עשרה ובני עשרים, שלא הכיר את המוזיקה וההרכבים של סמית', ואפילו לא נולד כשהקליט את המוזיקה הזו.
ד"ר לוני סמית' חזר!
אחרי עשרים שנים של אנונימיות וחיים מרוחקים מבמות ומאור זרקורים, ד"ר לוני סמית' חזר להופיע. הוא הופיע מול קהל צעיר, שבכלל לא ידע שמה שהוא שומע ואוהב זה ג'אז, וגם בפסטיבלי ג'אז מול קהל ותיק יותר. מאז ועד יום מותו היה סמית' למוזיקאי מבוקש ומוערך בפסטיבלים ובבמות החשובות ברחבי העולם.
בשנות ה-2000 הוא הקים הרכבים חדשים – עם סטיבן ברנסטין וג'ונתן קרייסברג בגיטרה ומתופפים כגרגורי האצ'ינסון והרלין ריילי, והקליט סדרת אלבומים.
עם העלייה המחודשת של הפופולריות של האורגן, ד"ר לוני סמית', כ"זקן השבט" הוא הפך למנטור וחונך למוזיקאים צעירים רבים, כולל כמובן לדור שלם של נגני אורגן צעירים ומוכשרים.
אומנים רבים מז'אנרים אחרים, הסכימו ורצו להקליט איתו ולהופיע באלבומיו, למשל נורה ג'ונס, זמר הפולק-פופ דונובן, ואפילו חלוץ הפאנק-רוק איגי פופ, שהתארח באלבומו האחרון של ד"ר לוני סמית' Breathe שראה אור רק השנה.
ד"ר לוני סמית', עם הטורבנים הצבעוניים והזקן הלבן הארוך, היה לאחת הדמויות המוכרות בעולם הג'אז ולאחד המייצגים של סגנונות הג'אז היותר גרוביים בעיני הציבור הרחב.
