בני גולסון

בני גולסון הוא אגדת ג'אז חיה. סקסופוניסט הטנור והמלחין שהיה חבר ילדות של ג'ון קולטריין, ניגן בהרכבים חשובים כמו בהרכב של דיזי גילספי או הג'אז מסנג'רז של ארט בלייקי, הלחין כמה מלחני הג'אז המוכרים והמושמעים ביותר – I Remember Clifford, Stablemates, Whisper Not, Moanin', Along Came Betty ועוד רבים וטובים, הנהיג ומנהיג במשך עשרות שנים הרכבי ג'אז מובילים, וגם כותב מוכשר של מוזיקה לסרטים וסדרות טלוויזיה (איירונסייד, MASH, משימה בלתי אפשרית ועוד.) 

את הראיון עם בני גולסון ערכתי (וגם צילמתי) באפריל 2006, במהלך סיבוב שערך בארץ עם המופע "We Remember Clifford" – מחווה לחצוצרן הנפלא קליפורד בראון. 

**

בני גולסון צילם ברק ויס

נולדת וגדלת בפילדלפיה. הרבה מאוד נגני ג'אז נפלאים יצאו משם 

"זה נכון. היו הרבה מאוד נגני ג'אז בפילדלפיה: שלושת האחים הית' – הסקסופוניסט ג'ימי הית', המתופף אל "טוטי" הית' והבאסיסט פרסי הית', שאגב, התחיל לנגן בבאס רק בגיל 30, רד רודני ניגן איתנו, "פילי" ג'ו ג'ונס, סטן גץ, קליפורד בראון שלא חי בפילדלפיה, אלא בווילמינגטון, המרוחקת 30 ק"מ מפילדלפיה. אבל בווילמינגטון לא היה לו עם מי לנגן אז הוא הגיע לפילדלפיה, ג'רי מאליגן וג'וני קולס שלא היו מפילדלפיה במקור, אבל ניגנו איתנו, כשלמדו באוניברסיטה שם, וכמובן, ג'ון קולטריין, שהיה חברי הטוב. אח"כ הגיעו מפילדלפיה לי מורגן, בובי טימונס, ג'ימי מריט, מקוי טיינר, קני בארון, מייק וראנדי ברקר ועוד ועוד."

"אבל כשהיינו בפילדלפיה לא ידענו כמה כשרון היה מרוכז בעיר. כולנו רצינו להגיע לניו יורק – הלב של הג'אז, ובסוף כולנו הגענו. רק אז, בניו יורק, הסתכלנו סביבנו והבנו כמה מוסיקאים מוכשרים הוציאה העיר הזו, פילדלפיה". 


אתה וג'ון קולטריין הייתם חברי נעורים

"אני הייתי בן 16 וג'ון קולטריין בן 18, ושנינו התחברנו והתאמנו כל הזמן יחד. באותם זמנים, ג'ון קולטריין ניגן בסקסופון אלט וניסה להישמע כמו ג'וני הודג'ס, ואני ניגנתי בטנור וניסיתי להישמע כמו ארנט קוב, הסולן של התזמורת של ליונל המפטון. ואז צ'רלי פארקר ודיזי גילספי הגיעו להופעות בפילדלפיה. כששנינו שמענו את צ'ארלי פארקר, כמעט נפלנו. לא הבנו מה הוא עושה, אבל זה היה מדהים. אחרי ההופעה של השניים באולם הקונצרטים, הם הלכו לנגן במועדון, ואנחנו – ג'ון ואני – נדבקנו לבירד (כינויו של צ'ארלי פארקר. ב.ו.). ג'ון, הביישן מבין שנינו, שאל את בירד אם הוא מוכן שהוא יסחוב לו את הסקסופון ובירד הסכים, ואני חקרתי את בירד מה סוג הסקסופון, הפיה והעלה שהוא משתמש בהן. חשבתי שזה הסוד של בירד. למועדון לא יכולנו להיכנס, כי עדיין היינו צעירים מידי, אז עמדנו בחוץ מתשע בערב עד שתיים אחר חצות והקשבנו למוסיקה הבוקעת מהמועדון. כל עולמנו השתנה באותו הערב."


האם כבר אז, יכולת להבחין בגאונות של ג'ון קולטריין הצעיר? 

"לא קראתי לזה 'גאונות', אבל אני יכול לומר שכבר אז ג'ון קולטריין היה תמיד צעד אחד לפני כולם מבחינה מוסיקלית. אולי זו ההגדרה של גאונות?"

בשנת 1951, לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת הארוורד, הצטרף גולסון לתזמורת של "Bull Moose Jackson". "זו היתה תקופה נהדרת", מספר גולסון. "התזמורת של בול מוס לא ניגנה ג'אז, אלא רית'ם אנד בלוז. זו לא היתה מוסיקה 'רצינית', אבל חייבים להתפרנס! חוץ מזה, בתזמורת הזו ניגן הפסנתרן, המלחין והמעבד הנהדר תאד דמרון שלימד אותי המון על הלחנה ועל עיבודים. בנוסף, המתופף של בול מוס ג'קסון באותה תקופה היה "פילי" ג'ו ג'ונס. הוא היה מתופף נפלא ולמדתי גם ממנו המון."

בני גולסון ואל פוסטר - We Remember Clifford

ספר לנו קצת על קליפורד בראון

"אנחנו קראנו לו בראוני. בראוני היה אדם נפלא. חביב, שקט ורגוע מאוד, אבל כשהצמיד את החצוצרה שלו לפה – היתה יוצאת אש! הוא היה מוכשר כמו שד, אבל הוא כל הזמן פירגן לאחרים. אחרי סולואים של אחרים, הוא היה מתלהב 'ראיתם איזה סולו מעולה?' כאילו היה תלמיד המתלהב מהמקצוענים."

 

לזכרו של בראוני כתבת את הסטנדרט I Remember Clifford

"בשנת 1956 הצטרפתי לתזמורת של דיזי גילספי. היינו בניו יורק והגיעה אלינו הידיעה שבראוני נהרג בתאונת דרכים. הוא היה רק בן 26. כולנו היינו המומים וכואבים. הרגשתי שאני חייב לכתוב משהו לזכרו, משהו שיזכיר את בראוני לאנשים. אז כתבתי את I Remember Clifford. השמעתי את השיר לדיזי גילספי והוא התלהב ושאל אם יוכל להקליט את השיר לאלבום הבא שלו.

בשבילי זה היה מדהים. דיזי גילספי, מושא הערצתי, רוצה להקליט את המוסיקה שלי. דיזי גילספי הקליט את השיר חודש לאחר מכן, אבל לפניו, הקליט את I Remember Clifford, חצוצרן צעיר בן 19 שגם ניגן בתזמורת של דיזי – לי מורגן. אח"כ הקליטו את השיר עוד ועוד נגנים, ג'ון הנדריקס אפילו כתב לשיר מילים וזמרות כמו כרמן מקריי ודיינה וושינגטון הקליטו אותו. לפני שנה, הופעתי ביפן וחובב ג'אז שם סיפר לי שעד היום יש לא פחות מ-334 גרסאות שונות ל I Remember Clifford – מי היה מאמין?! אבל אני הייתי מוותר על כל זה לו הייתי יכול להחזיר את בראוני לחיים"

ארט בלייקי, בני גולסון ולי מורגן: I remember Clifford

 

אחרי דיזי גילספי הצטרפת לג'אז מסנג'רז של ארט בלייקי

"כן, זה היה בשנת 1958. לנגן עם ארט בלייקי זה כמו ללכת לאוניברסיטה הכי טובה שיש. ארט בלייקי הוא מורה דגול, למרות שהוא לא יודע לקרוא תווים. זו היתה תקופת הלימוד הכי חשובה שלי, למרות שנמשכה רק שנה. באותה תקופה, המסנג'רז של ארט בלייקי לא היו במצב טוב – סמים, אחורים להופעות ובכלל – היה להם מוניטין רע. ארט בלייקי ביקש את עזרתי והסכמתי בתנאי שיעשה מה שאני אומר לו, והוא הסכים. אמרתי לו לפטר את הנגנים שלו ולשכור ג'אזיסטים שהכרתי מפילדלפיה – לי מורגן, בובי טימונס וג'ימי מריט. הלבשתי אותם בחליפות, קבעתי להם הופעות בטאון הול ובמקומות מכובדים אחרים, כתבתי מוסיקה חדשה, ועד מהרה המסנג'רז התחילו להיות להיט. כולם רצו שהם יופיעו אצלם. אפילו יצאנו לסיבוב הופעות באירופה! אחרי שנה, הרגשתי שהעמדתי את המסנג'רז על הרגליים, אז עזבתי, כי רציתי להקים הרכב משלי. את מקומי תפס וויין שורטר."

אחרי שעזב את ארט בלייקי, הקים בני גולסון יחד עם החצוצרן ארט פארמר את ה- Jazztet. יחד איתם ניגנו הטרומבוניסט קרטיס פולר, והפסנתרן מקוי טיינר. הג'אזטט נחשבים עד היום לאחד מההרכבים החשובים בסגנון ההארד בופ. 

החל מאמצע שנות ה-60 וה-70, הג'אז איבד מהפופולריות שלו לטובת מוסיקת הרוק והפיוז'ן. אומני ג'אז רבים נאלצו לנגן מוסיקה שאינה ג'אז, אחרים היגרו לאירופה. אך הייתה גם דרך שלישית. 

 

באמצע שנות ה-60 עברת ללוס אנג'לס והתחלת לכתוב מוסיקה לסרטים ולטלוויזיה. אתה לא היית היחיד שנסעת לעבוד בלוס אנג'לס

"בבנין שלי בניו יורק, גר קווינסי ג'ונס והיינו חברים", נזכר גולסון. "הוא נסע ללוס אנג'לס והתחיל לכתוב מוסיקה לסרטים. הוא טלפן אלי משם והציע לי להצטרף, כי זו פרנסה מאוד טובה. אז נסעתי. אנחנו לא היינו הג'אזיסטים היחידים שעשינו את המעבר הזה מג'אז לכתיבת מוסיקה לסרטים ולטלוויזיה. יחד איתנו היו גם אוליבר נלסון וג'יי ג'יי ג'ונסון. כתבתי מוסיקה להרבה סרטים ותוכניות טלוויזיה, ובהן ל M.A.S.H, למשפחת פרטרידג', ל- Mission Impossible."

בני גולסון רנדי ברקר אדי הנדרסון ואל פוסטר - We Remember Clifford

 

האם גם ניגנת באותה התקופה?

"ממש לא. הפסקתי לנגן על הסקסופון במשך כמעט שבע שנים. ז"א, ניגנתי מעט בסופי שבוע, אבל לא היה לי זמן להתאמן ולנגן באופן רציני. כשחזרתי לניו יורק מלוס אנג'לס והתחלתי לנגן שוב, לקח לי 10 שנים תמימות עד שחזרתי לכושר הנגינה."


מה לטעמך הוא השיא בקריירה שלך?

"השיא עוד לפני. אני תמיד שואף להשתפר ולהגיע רחוק יותר. אני חושב שכל מוסיקאי צריך לשאוף לכך."

 

כתבת הרבה סטנדרטי ג'אז. האם אתה סבור שהיום סצינת הג'אז מאפשרת יצירת סטנדרטים חדשים?

"ראשית כל, אני לא כתבתי "סטנדרטי ג'אז" – אני כתבתי מנגינות, ולמזלי, היו הרבה נגנים שאהבו אותן וניגנו אותן. ניתן לדעת רק בדיעבד שמנגינה מסוימת הופכת לסטנדרט. דיוק אלינגטון כתב סטנדרטים, לא אני. שנית, נדמה לי שהיום הג'אז לא יוצר סטנדרטים כי מוסיקאים אוהבים לנגן מנגינות שהם כותבים לעצמם."

 

האם אתה רואה הבדלים בין הרית'ם סקשן של היום לאלה שהיו בשנות ה-50 וה-60?

"בודאי! הג'אז כל הזמן מתפתח. אם הוא לא היה משתנה, אז הוא היה נעלם. אני סבור שמוסיקאים חייבים כל הזמן להתקדם, לא לעמוד במקום, אחרת הם יהפכו ללא רלוונטיים. זה מה שאני מנסה לעשות. אבל, אי אפשר לדבר בהכללה על "רית'ם סקשן" זה דבר מאוד אינדיבידואלי. כל רית'ם סקשן הוא משהו אחר."

 

חווית כה הרבה מההסטוריה של הג'אז, מתי נוכל לקרוא את האוטוביוגרפיה שלך?

"למעשה סיימתי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי, והיא עכשיו נמצאת בשלב העריכה. השם הזמני הוא Whisper Not. כתבתי 1,000 עמודים וכעת אני צריך לקצץ כ- 600-700 עמודים, וזו, מבחינתי, משימה כמעט בלתי אפשרית המעכבת את הוצאת האוטוביוגרפיה לאור."

בני גולסון - We Remember Clifford

 

לסיום, לא ניתן שלא להזכיר ג'אזיסט ענק שהלך מאיתנו ביום שישי האחרון: ג'קי מקלין (נפטר ב 31.3.2006)

"ג'קי מקלין היה אכן מוסיקאי נהדר. הוא היה גם מצחיקן אדיר. הוא היה עושה חיקויים נפלא. לא ניגנו הרבה יחד, אבל שנינו בוגרי ה"אוניברסיטה" של ארט בלייקי, וגם הופענו יחד בסיבוב הופעות של איחוד המסנג'רז של בלייקי בשנת 1989. זו אבידה נוראה לעולם הג'אז."


**

כל התמונות בראיון צולמו על ברק ויס

לאתר של בני גולסון: קליק
לערך בני גולסון בויקיפדיה: קליק